לחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב
"ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי
בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים, בחכמה בתבונה
ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף
ובנחושת וגו'. מילא אותם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש
וחושב וכו'" (לה, ל-לה).
כאשר הקים הגאון רבי חיים מוואלז'ין זצוק"ל, את ישיבתו
הגדולה והמפורסמת "ישיבת וואלז'ין", הנקראת 'אם
הישיבות', שממנה יסוד ופינה לכל הישיבות הקדושות
שקמו אחריה. – ייסד 'וועד נאמנים', נדיבים קבועים שנרתמו
למלאכת הקודש, ותרמו מהונם מדי שנה בשנה סכום נכבד
להחזקת הישיבה.
חברי וועד הנאמנים היו פזורים על פני ערים ומחוזות
שונים ברחבי ליטא, 'ספר הזהב' נכתב עם שמות נדיבי העם,
ומדי שנה בשנה נחרטו עלי ספר באותיות של זהב מכסת
תרומתו של כל אחד ואחד. – על ספר זה היה אחראי הגאון
רבי חיים בעצמו, שהכיר כל אחד מן הנדיבים אישית, והיה
מתפלל למען הצלחתו של כל אחד מהם בכל עת ועונה.
מדי שנה בהגיע עונת המגבית השנתית, היו שלוחים
קבועים מטעם הישיבה נשלחים לכל עיר ועיר כדי לגבות את
התרומות מנציבי הישיבה.
שנה אחת לאחר סיום המגבית, כאשר עבר ראש הישיבה
על שמות התורמים, התפלא למצוא ברשימת מחוז מסוים
שם חדש. – היה זה איש כפרי פשוט שכשהגיעה אליו שמעה
של הישיבה הקדושה התלהב מאוד, ותרם סך של כמה
מאות רובלים, שהיה באותם זמנים הון עתק. כאשר בירר רבי
חיים אצל המשולח של אותו מחוז אודות 'תורם' מחודש זה,
התפלא לשמוע שמדובר ביהודי פשוט ביותר, עשיר גדול
ועתיר נכסין, שמאוד מצא חן בעיניו הרעיון של הקמת
ישיבה גדולה לגידול הדור הצעיר לתורה ויראת שמים.
ומאז מדי שנה בשנה היה הכפרי נענה בשמחה וברצון
למגבית הישיבה, כשבכל שנה היה מגדיל את סכום תרומתו
הנכבדה להחזקת הישיבה.
והנה לאחר שנים אחדות ביקש המשולח שסבב באותו
מחוז מהגאון ראש הישיבה, לשכור עבורו סוס ועגלה עם
עגלון פרטי שילווהו בעת המסע, בהטעימו שהחיפוש בכל
עיר ועיר אחר 'בעל עגלה' שיקחהו אל העיר הבאה,
וההמתנה עד שתתמלא כל העגלה, גוזלים זמן רב, ולפעמים
ממתין הוא כמה ימים עד שיימצא בעל עגלה הנוסע למחוז
חפצו, ונאלץ לשלם עוד כמה ימי אירוח יקרים בפונדקי
הדרכים, ושכירות העגלה והסוס הפרטי תחסוך גם זמן יקר
וגם כסף רב.
נענה לו ר' חיים, והוציא מקופת הישיבה סך הנצרך
לשכירות סוס ועגלה פרטיים עבור אותו משולח, וגם שכר
עבורו 'בעל עגלה' נאמן, שהיה לו גם לעוזר לשרתו בכל
הנצרך בטלטולי הדרך.
בשנה שלאחר מכן הגיע אותו 'משולח' לגאון ראש
הישיבה כשבקשה אחרת בפיו, היות והעירו לו על אדרת
חליפתו ועל כובעו, שהם מרופטים וישנים ואינם נאים
למשולח נכבד של ישיבה כה נעלה ומפורסמת, ולכן מבקש
הוא מעות כדי לקנות מגבעת וחליפה חדשים ונאים. – גם
לבקשה זו נענה ראש הישיבה, והוציא עבורו מקופת הישיבה
את הסכום הנצרך לזה.
והנה במגבית של אותה שנה, כאשר הגיע המשולח הנכבד
בכרכרתו אל אותו הכפר, הדור ומצוחצח במחצלותיו הנאים,
ומשמשו הנאמן מוליך כליו אחריו לביתו של אותו כפרי,
הנדיב הגדול שחלק גדול מהחזקתה של הישיבה הקדושה
היה מבוסס על תרומתו, ראה להפתעתו שאין פני הכפרי
אליו כתמול שלשום, הוא התקבל שם בסבר פנים חמוצות
מאוד, ולאחר שתחב בידו סכום זעום של חמשה רובל,
הוסיף וביקש למחוק אותו מספר הזהב ולהוציא את שמו
מחבר 'וועד הנאמנים', ומכאן ואילך בטלה נציבותו
ומבוטלת, ואינו תורם יותר לישיבה!
הרב המשולח הנכבד התפלא מאוד, מה יום מיומיים? הוא
ניסה בכל כוחו וכישרונו לעמוד על סודו של דבר, מה היה לו
לאותו כפרי, ומדוע זה ביטל את תרומתו. אך כל עמלו
והשתדלותו לא הועילו מאומה, והמשולח עזב את ביתו
בידיים ריקניות כשליבו נחמץ בקרבו.
כאשר חזר המשולח וואלוז'ינה העביר את רשימותיו לספר
הזהב, והגאון הצדיק עבר על רשימות התורמים די בכל אתר
ואתר, והנה בהגיעו אל אותו כפר ולא מצא את נדבתו
המכובדת של הכפרי דנן, הזמין אליו את משולח המחוז
ושאל לסיבת העדר תרומתו של הכפרי. סיפר לו המשולח
דברים כהווייתן, שמשום מה חזר בו האיש מתרומותיו,
וביקש להוציאו מחבר 'וועד הנאמנים', כי מכאן ואילך אינו
תורם עוד לישיבה הקדושה.
רבי חיים הצטער מאוד על כך, ואף הוא התפלא מה היה לו
לאותו נדבן, שתמיד היה פותח את כיסו ברוחב לב להחזקת
הישיבה, ועתה קפץ את ידו. ולאחר מספר חדשים כאשר
הזדמנה לו לר' חיים נסיעה רחוקה, ביקש לעבור דרך אותו
הכפר.
ויהי כאשר בא הגאון הצדיק עם פמלייתו אל אותו כפר,
ויחרד הכפרי מאוד לקראתם, הוא היה מלא שמחה על
זכייתו הגדולה שראש הישיבה בכבודו ובעצמו יבקר בביתו,
וביקשם בסבר פנים יפות לסור אל ביתו, וליווה את הצדיק
ברוב פאר והדר אל טרקלינו המפואר.
הגאון רבי חיים נענה להזמנה, והכפרי הגיש 'כיבוד' של
פירות ומשקים משובחים, כראוי לאורח רם המעלה.
לאחר שהחליף עימו כמה מילים, אמר ר' חיים: לא אכחד
ממך סיבת ביקורי כאן, כאשר נפלאתי לדעת סיבת מניעתך
בשנה אחרונה להשתתף במגבית הישיבה, ומדוע הפקעת
עצמך מחבר הנאמנים להחזקת הישיבה?
הכפרי נענה בחפץ לב, ואמר: האמת, שהנני מוקיר ומעריך
מאד את המפעל הגדול של הישיבה הקדושה, ותמיד
שמחתי להימנות בין חבר 'וועד הנאמנים', וזכיתי לתרום מדי
שנה סכומים נכבדים כפי יכולתי. – אולם בשנים אחרונות
שמתי לב שהרב המשולח קנה לעצמו מגבעת פאר וחליפה
הדורה, ומגיע הנה עם מרכבה פרטית, ועם שמש משרת
ובעל עגלה מיוחד... והרי בודאי כל אלו עולים כסף רב
לקופת הישיבה, אינני מוכן לתרום מהוני בשביל סוסו של
המשולח וחליפתו!...
כאשר שמע רבי חיים את תשובתו של הכפרי, התחייך
ואמר: תאמר נא, האם למדת 'גמרא' מימיך?
"לא!" – ענה הכפרי, "לצערי לא זכיתי ללמוד גמרא, כשאני
הייתי בחור עדיין לא קמה הישיבה הקדושה!"...
- נ"ך כן למדת?
- גם לא!
- מה כן למדת? – תהה ר' חיים.
- "חומש!" – אבי ז"ל היה לומד עמי מדי שבת את פרשת
השבוע, וזאת יודע אני היטב!
ציוה הגאון להביא את החומש, ופתח לפניו בפרשתנו
בסדר ויקהל בפסוקים הנ"ל, המדברים בשבחו של בצלאל
בונה המשכן, שהתמלא רוח אלקים בחכמה ותבונה ודעת,
לעשות בזהב ובכסף ובנחושת וכו'.
אינני מבין, הקשה ר' חיים, תאר לעצמך גאון גדול אחד,
שכותבים עליו: "עמוד הימיני, פטיש החזק, סיני ועוקר הרים
וכו'", ולבסוף אחר כל הרשימה מוסיפים עליו שהוא גם
"חייט מומחה"... הרי אין לך ביזיון גדול מזה!
והנה בפסוקים אלו שלפנינו, פתח הכתוב: "וימלא אותו
רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת", מה היא 'רוח אלקים'? –
דרשו על כך בגמרא (ברכות נה.) שיודע היה בצלאל לצרף
אותיות שנבראו בהן שמים וארץ! ואם כן איך יתכן להוסיף
עליו שוב: "מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש
וחושב בכסף ובזהב וכו'", הרי זה ממש כדוגמת ההוספה על
הגאון הצדיק אחר כל התארים שהוא גם חייט מומחה...
וצריך עיון.
ברם המשיך רבי חיים בחכמת תורתו הגדולה, יש כאן ענין
עמוק, ידוע שבבנין המשכן ישנם מקומות שונים במדרגות
חשיבות שונות. יש את קודש הקדשים, ואת ההיכל, עזרת
כהנים, עזרת ישראל, עזרת נשים, חצר וכו', כל אחד מקודש
ונעלה מחבירו, קודש הקדשים מקודש מן ההיכל, ההיכל
מקודש מעזרת כהנים, עזרת כהנים מעזרת ישראל, ועזרת
ישראל מקודש מעזרת נשים, וכן על זה הדרך.
והנה ישראל קדושים בודאי היה כל אחד חפץ שיתנו את
נדבתו בקודש הקדשים, והרי זאת בבלתי אפשרי, שאם כן
ממה יעשו את ההיכל ואת העזרות?
לזאת בחר הקדוש ברוך הוא בבצלאל, שהיה יודע לצרף
אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, וברוח אלקים שבקרבו
נודע ונגלה לפניו מחשבת כל נודב ונודב. ולכן מי שהיה רואה
בצלאל שכוונתו אך ורק לשמו יתעלה היה נותן נדבתו
בקודש הקדשים, ומי שהיה מכוון גם לפניה אחרת, לשם
כבוד וכדומה, היה נותן נדבתו בהיכל או בעזרת כהנים. ומי
שנתן רק לשם כבוד, היה נותן נדבתו בעזרת נשים ובחצר.
ובזה יתיישבו הפסוקים שלפנינו כמין חומר, "וימלא אותו
רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת וגו'", דהיינו שהיה יודע
לצרף אותיות שמים וארץ, ולחשוב מחשבות, ובמילא על ידי
זה היה יודע לחשוב מחשבה של כל אחד בתרומתו. וזה פשר
השבח שמוסיף בו הכתוב: "לעשות בזהב ובכסף", שידע איך
לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, אלו הם נדבותיהם שהתנדבו
כסף או זהב או נחושת. "מילא אותם חכמת לב לעשות כל
מלאכת חרש וחושב", שהיה עושה כל מלאכת חרש לפי
ה'חושב' שהיא המחשבה והכוונה של תורמי הזהב והכסף.
גם אתה ידידי, סיים הגאון רבי חיים את מוסרו המאלף
לאותו כפרי, דע לך שכל אלה הסוס והעגלון, החליפה
והכובע, כולם נצרכים להצלחת המגבית, כאשר נוכחנו בדבר
על פי הערת חברי 'וועד הנאמנים', וכל אלו באים להגדיל את
הנדבות להחזקת הישיבה הקדושה. – אך מי שכוונתו באמת
לשם שמים, וכן כספו כסף כשר הוא, שהרוויחו ביושר ובהוגן
במשא ומתן באמונה, מגיעים מעותיו אל הבחורים
א
הקדושים ההוגים בתורת ה' יומם ולילה. אבל מי שנותן לשם
כבוד או לסיבות אחרות, הולך כספו עבור המספוא שיאכל
הסוס... ועבור השמן למשיחת גלגלי העגלה... – ועם כל זאת
אף זה למצוה ייחשב, ואף הוא מקוטלג ברשימת התורמים
הנכבדים, מאחר שגם כל אלה נצרכים להצלחת המגבית
השנתית.
כשמוע הכפרי את הסברו הנפלא של ראש הישיבה הוציא
מיד את ארנקו, והשלים את כל תרומתו החסרה של השנה
האחרונה, ועוד הוסיף עליה כהנה וכהנה, וביקש להחזיר את
שמו אל ספר הזהב, ונעשה מעמודי התווך של הישיבה
הקדושה לאורך ימים ושנים. [עיין ספר "קהילת יצחק" פרשה זו].
לפי דרכו בקודש אמרתי בטעם סדר פרשת "משפטים"
דווקא בין קבלת התורה (יתרו) להקמת המשכן (תרומה). כי כדי
להכשיר תרומותיהם של ישראל להקמת המשכן, נצרכו
לדעת כל משפטי הממונות שבין אדם לחבירו, כדי שלא
יהיה בממונם שמץ גזל וכדומה, ובכך יהיה בידם כסף כשר
וראוי לבנות ממנו בית מקדש לשמו יתברך, שתבוא בו
שכינה לשרות בתוך בני ישראל אמן.
[מתוך שיחה לאברכי ישיבת מיר, כ' שבט תשס"א]
"ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי
בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים, בחכמה בתבונה
ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף
ובנחושת וגו'. מילא אותם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש
וחושב וכו'" (לה, ל-לה).
כאשר הקים הגאון רבי חיים מוואלז'ין זצוק"ל, את ישיבתו
הגדולה והמפורסמת "ישיבת וואלז'ין", הנקראת 'אם
הישיבות', שממנה יסוד ופינה לכל הישיבות הקדושות
שקמו אחריה. – ייסד 'וועד נאמנים', נדיבים קבועים שנרתמו
למלאכת הקודש, ותרמו מהונם מדי שנה בשנה סכום נכבד
להחזקת הישיבה.
חברי וועד הנאמנים היו פזורים על פני ערים ומחוזות
שונים ברחבי ליטא, 'ספר הזהב' נכתב עם שמות נדיבי העם,
ומדי שנה בשנה נחרטו עלי ספר באותיות של זהב מכסת
תרומתו של כל אחד ואחד. – על ספר זה היה אחראי הגאון
רבי חיים בעצמו, שהכיר כל אחד מן הנדיבים אישית, והיה
מתפלל למען הצלחתו של כל אחד מהם בכל עת ועונה.
מדי שנה בהגיע עונת המגבית השנתית, היו שלוחים
קבועים מטעם הישיבה נשלחים לכל עיר ועיר כדי לגבות את
התרומות מנציבי הישיבה.
שנה אחת לאחר סיום המגבית, כאשר עבר ראש הישיבה
על שמות התורמים, התפלא למצוא ברשימת מחוז מסוים
שם חדש. – היה זה איש כפרי פשוט שכשהגיעה אליו שמעה
של הישיבה הקדושה התלהב מאוד, ותרם סך של כמה
מאות רובלים, שהיה באותם זמנים הון עתק. כאשר בירר רבי
חיים אצל המשולח של אותו מחוז אודות 'תורם' מחודש זה,
התפלא לשמוע שמדובר ביהודי פשוט ביותר, עשיר גדול
ועתיר נכסין, שמאוד מצא חן בעיניו הרעיון של הקמת
ישיבה גדולה לגידול הדור הצעיר לתורה ויראת שמים.
ומאז מדי שנה בשנה היה הכפרי נענה בשמחה וברצון
למגבית הישיבה, כשבכל שנה היה מגדיל את סכום תרומתו
הנכבדה להחזקת הישיבה.
והנה לאחר שנים אחדות ביקש המשולח שסבב באותו
מחוז מהגאון ראש הישיבה, לשכור עבורו סוס ועגלה עם
עגלון פרטי שילווהו בעת המסע, בהטעימו שהחיפוש בכל
עיר ועיר אחר 'בעל עגלה' שיקחהו אל העיר הבאה,
וההמתנה עד שתתמלא כל העגלה, גוזלים זמן רב, ולפעמים
ממתין הוא כמה ימים עד שיימצא בעל עגלה הנוסע למחוז
חפצו, ונאלץ לשלם עוד כמה ימי אירוח יקרים בפונדקי
הדרכים, ושכירות העגלה והסוס הפרטי תחסוך גם זמן יקר
וגם כסף רב.
נענה לו ר' חיים, והוציא מקופת הישיבה סך הנצרך
לשכירות סוס ועגלה פרטיים עבור אותו משולח, וגם שכר
עבורו 'בעל עגלה' נאמן, שהיה לו גם לעוזר לשרתו בכל
הנצרך בטלטולי הדרך.
בשנה שלאחר מכן הגיע אותו 'משולח' לגאון ראש
הישיבה כשבקשה אחרת בפיו, היות והעירו לו על אדרת
חליפתו ועל כובעו, שהם מרופטים וישנים ואינם נאים
למשולח נכבד של ישיבה כה נעלה ומפורסמת, ולכן מבקש
הוא מעות כדי לקנות מגבעת וחליפה חדשים ונאים. – גם
לבקשה זו נענה ראש הישיבה, והוציא עבורו מקופת הישיבה
את הסכום הנצרך לזה.
והנה במגבית של אותה שנה, כאשר הגיע המשולח הנכבד
בכרכרתו אל אותו הכפר, הדור ומצוחצח במחצלותיו הנאים,
ומשמשו הנאמן מוליך כליו אחריו לביתו של אותו כפרי,
הנדיב הגדול שחלק גדול מהחזקתה של הישיבה הקדושה
היה מבוסס על תרומתו, ראה להפתעתו שאין פני הכפרי
אליו כתמול שלשום, הוא התקבל שם בסבר פנים חמוצות
מאוד, ולאחר שתחב בידו סכום זעום של חמשה רובל,
הוסיף וביקש למחוק אותו מספר הזהב ולהוציא את שמו
מחבר 'וועד הנאמנים', ומכאן ואילך בטלה נציבותו
ומבוטלת, ואינו תורם יותר לישיבה!
הרב המשולח הנכבד התפלא מאוד, מה יום מיומיים? הוא
ניסה בכל כוחו וכישרונו לעמוד על סודו של דבר, מה היה לו
לאותו כפרי, ומדוע זה ביטל את תרומתו. אך כל עמלו
והשתדלותו לא הועילו מאומה, והמשולח עזב את ביתו
בידיים ריקניות כשליבו נחמץ בקרבו.
כאשר חזר המשולח וואלוז'ינה העביר את רשימותיו לספר
הזהב, והגאון הצדיק עבר על רשימות התורמים די בכל אתר
ואתר, והנה בהגיעו אל אותו כפר ולא מצא את נדבתו
המכובדת של הכפרי דנן, הזמין אליו את משולח המחוז
ושאל לסיבת העדר תרומתו של הכפרי. סיפר לו המשולח
דברים כהווייתן, שמשום מה חזר בו האיש מתרומותיו,
וביקש להוציאו מחבר 'וועד הנאמנים', כי מכאן ואילך אינו
תורם עוד לישיבה הקדושה.
רבי חיים הצטער מאוד על כך, ואף הוא התפלא מה היה לו
לאותו נדבן, שתמיד היה פותח את כיסו ברוחב לב להחזקת
הישיבה, ועתה קפץ את ידו. ולאחר מספר חדשים כאשר
הזדמנה לו לר' חיים נסיעה רחוקה, ביקש לעבור דרך אותו
הכפר.
ויהי כאשר בא הגאון הצדיק עם פמלייתו אל אותו כפר,
ויחרד הכפרי מאוד לקראתם, הוא היה מלא שמחה על
זכייתו הגדולה שראש הישיבה בכבודו ובעצמו יבקר בביתו,
וביקשם בסבר פנים יפות לסור אל ביתו, וליווה את הצדיק
ברוב פאר והדר אל טרקלינו המפואר.
הגאון רבי חיים נענה להזמנה, והכפרי הגיש 'כיבוד' של
פירות ומשקים משובחים, כראוי לאורח רם המעלה.
לאחר שהחליף עימו כמה מילים, אמר ר' חיים: לא אכחד
ממך סיבת ביקורי כאן, כאשר נפלאתי לדעת סיבת מניעתך
בשנה אחרונה להשתתף במגבית הישיבה, ומדוע הפקעת
עצמך מחבר הנאמנים להחזקת הישיבה?
הכפרי נענה בחפץ לב, ואמר: האמת, שהנני מוקיר ומעריך
מאד את המפעל הגדול של הישיבה הקדושה, ותמיד
שמחתי להימנות בין חבר 'וועד הנאמנים', וזכיתי לתרום מדי
שנה סכומים נכבדים כפי יכולתי. – אולם בשנים אחרונות
שמתי לב שהרב המשולח קנה לעצמו מגבעת פאר וחליפה
הדורה, ומגיע הנה עם מרכבה פרטית, ועם שמש משרת
ובעל עגלה מיוחד... והרי בודאי כל אלו עולים כסף רב
לקופת הישיבה, אינני מוכן לתרום מהוני בשביל סוסו של
המשולח וחליפתו!...
כאשר שמע רבי חיים את תשובתו של הכפרי, התחייך
ואמר: תאמר נא, האם למדת 'גמרא' מימיך?
"לא!" – ענה הכפרי, "לצערי לא זכיתי ללמוד גמרא, כשאני
הייתי בחור עדיין לא קמה הישיבה הקדושה!"...
- נ"ך כן למדת?
- גם לא!
- מה כן למדת? – תהה ר' חיים.
- "חומש!" – אבי ז"ל היה לומד עמי מדי שבת את פרשת
השבוע, וזאת יודע אני היטב!
ציוה הגאון להביא את החומש, ופתח לפניו בפרשתנו
בסדר ויקהל בפסוקים הנ"ל, המדברים בשבחו של בצלאל
בונה המשכן, שהתמלא רוח אלקים בחכמה ותבונה ודעת,
לעשות בזהב ובכסף ובנחושת וכו'.
אינני מבין, הקשה ר' חיים, תאר לעצמך גאון גדול אחד,
שכותבים עליו: "עמוד הימיני, פטיש החזק, סיני ועוקר הרים
וכו'", ולבסוף אחר כל הרשימה מוסיפים עליו שהוא גם
"חייט מומחה"... הרי אין לך ביזיון גדול מזה!
והנה בפסוקים אלו שלפנינו, פתח הכתוב: "וימלא אותו
רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת", מה היא 'רוח אלקים'? –
דרשו על כך בגמרא (ברכות נה.) שיודע היה בצלאל לצרף
אותיות שנבראו בהן שמים וארץ! ואם כן איך יתכן להוסיף
עליו שוב: "מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש
וחושב בכסף ובזהב וכו'", הרי זה ממש כדוגמת ההוספה על
הגאון הצדיק אחר כל התארים שהוא גם חייט מומחה...
וצריך עיון.
ברם המשיך רבי חיים בחכמת תורתו הגדולה, יש כאן ענין
עמוק, ידוע שבבנין המשכן ישנם מקומות שונים במדרגות
חשיבות שונות. יש את קודש הקדשים, ואת ההיכל, עזרת
כהנים, עזרת ישראל, עזרת נשים, חצר וכו', כל אחד מקודש
ונעלה מחבירו, קודש הקדשים מקודש מן ההיכל, ההיכל
מקודש מעזרת כהנים, עזרת כהנים מעזרת ישראל, ועזרת
ישראל מקודש מעזרת נשים, וכן על זה הדרך.
והנה ישראל קדושים בודאי היה כל אחד חפץ שיתנו את
נדבתו בקודש הקדשים, והרי זאת בבלתי אפשרי, שאם כן
ממה יעשו את ההיכל ואת העזרות?
לזאת בחר הקדוש ברוך הוא בבצלאל, שהיה יודע לצרף
אותיות שנבראו בהן שמים וארץ, וברוח אלקים שבקרבו
נודע ונגלה לפניו מחשבת כל נודב ונודב. ולכן מי שהיה רואה
בצלאל שכוונתו אך ורק לשמו יתעלה היה נותן נדבתו
בקודש הקדשים, ומי שהיה מכוון גם לפניה אחרת, לשם
כבוד וכדומה, היה נותן נדבתו בהיכל או בעזרת כהנים. ומי
שנתן רק לשם כבוד, היה נותן נדבתו בעזרת נשים ובחצר.
ובזה יתיישבו הפסוקים שלפנינו כמין חומר, "וימלא אותו
רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת וגו'", דהיינו שהיה יודע
לצרף אותיות שמים וארץ, ולחשוב מחשבות, ובמילא על ידי
זה היה יודע לחשוב מחשבה של כל אחד בתרומתו. וזה פשר
השבח שמוסיף בו הכתוב: "לעשות בזהב ובכסף", שידע איך
לעשות בזהב ובכסף ובנחושת, אלו הם נדבותיהם שהתנדבו
כסף או זהב או נחושת. "מילא אותם חכמת לב לעשות כל
מלאכת חרש וחושב", שהיה עושה כל מלאכת חרש לפי
ה'חושב' שהיא המחשבה והכוונה של תורמי הזהב והכסף.
גם אתה ידידי, סיים הגאון רבי חיים את מוסרו המאלף
לאותו כפרי, דע לך שכל אלה הסוס והעגלון, החליפה
והכובע, כולם נצרכים להצלחת המגבית, כאשר נוכחנו בדבר
על פי הערת חברי 'וועד הנאמנים', וכל אלו באים להגדיל את
הנדבות להחזקת הישיבה הקדושה. – אך מי שכוונתו באמת
לשם שמים, וכן כספו כסף כשר הוא, שהרוויחו ביושר ובהוגן
במשא ומתן באמונה, מגיעים מעותיו אל הבחורים
א
הקדושים ההוגים בתורת ה' יומם ולילה. אבל מי שנותן לשם
כבוד או לסיבות אחרות, הולך כספו עבור המספוא שיאכל
הסוס... ועבור השמן למשיחת גלגלי העגלה... – ועם כל זאת
אף זה למצוה ייחשב, ואף הוא מקוטלג ברשימת התורמים
הנכבדים, מאחר שגם כל אלה נצרכים להצלחת המגבית
השנתית.
כשמוע הכפרי את הסברו הנפלא של ראש הישיבה הוציא
מיד את ארנקו, והשלים את כל תרומתו החסרה של השנה
האחרונה, ועוד הוסיף עליה כהנה וכהנה, וביקש להחזיר את
שמו אל ספר הזהב, ונעשה מעמודי התווך של הישיבה
הקדושה לאורך ימים ושנים. [עיין ספר "קהילת יצחק" פרשה זו].
לפי דרכו בקודש אמרתי בטעם סדר פרשת "משפטים"
דווקא בין קבלת התורה (יתרו) להקמת המשכן (תרומה). כי כדי
להכשיר תרומותיהם של ישראל להקמת המשכן, נצרכו
לדעת כל משפטי הממונות שבין אדם לחבירו, כדי שלא
יהיה בממונם שמץ גזל וכדומה, ובכך יהיה בידם כסף כשר
וראוי לבנות ממנו בית מקדש לשמו יתברך, שתבוא בו
שכינה לשרות בתוך בני ישראל אמן.
[מתוך שיחה לאברכי ישיבת מיר, כ' שבט תשס"א]
