משנכנס אדר 
"ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח". 
(רש"י) מרבים בשמחה. "וצריך להתבונן הרבה בזה, 
ולהרבות את השמחה מדרגות רבות, כי ע"י התחדשות 
השמחה בכל דרגה, תגדל הכרת הטוב ותתרבינה הנדיבות 
והאהבה. ומתחילים כבר בר"ח, לגודל ההכנה הנדרשת 
וממשיכים בעבודה זו מיום ליום".
(מכתב מאליהו ח"ב, עמ' 125)

בחודש אדר יש כח גדול לישראל, שאפילו בהבל פיהם 
בלבד ימתקו כל הדינים והגבורות והרוחות הרעות שלא 
ישלטו כלל וכלל בעולם.
(מאור ושמש)

משנכנס אדר מרבים בשמחה, ומתחיל להופיע אור 
מרדכי, לכן "מגילה נקראת באחד עשר", פירוש: שהאור 
הבהיר נגלה כל יא' יום שמר"ח עד יא' בו, ורשאי לקרות 
בהם את המגילה לבני הכפרים. 
(עבודת ישראל, זכור)

מנהג ישראל לתלות כרזת 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', 
לפרסם תקפו של נס )קול אריה, ילקוט אברהם או"ח 
תרפו(, ויש מכסים בה את האמה המרובעת נטולת הטיח 
לזכר החורבן, ע"פ מה שכתב ב"מור וקציעה" )מובא 
ש"שערי תשובה" ר"ס תרצה(, שבסעודת פורים אין צריך 
לעשות זכר לחורבן. 
(ילקוט אברהם שם)

"ע"י לימוד הלכות מגילה מקיימים מצוות מחיית עמלק" 
)פירוש ר"ש משאנץ לתורת כהנים, בחוקותי(. חסידי 
וורקא נהגו ללמוד מס' מגילה כל השנה, כדי לקיים 
תמיד מחיית עמלק, אולם הגה"ק בעל "אבני נזר" זצ"ל 
אמר בשם חותנו הגה"ק מקוצק זצ"ל שבלימוד פירוש 
הר"ן המיישר את השכל מקיים מחיית עמלק העקום 
והמעוקם.

"משנכנס אדר" שהיא תיבת א'־דר, שמייחדים אלופו של 
עולם עם דר, שהיא השכינה דירה עילאה הנקרא אדנ־י, 
אז 'מרבין בשמחה', שנמתקין כל הדינים.
(דגל מחנה אפרים, ליקוטים ד"ה והטוב)

עיקר השמחה לאדם בהעלותו הניצוצות לעבודתו יתברך, 
שהניצוצות נעשים לאדם שמעלה אותם כמו לבוש, ובזה 
מגיע לו השמחה. וקודם אדר הוא שובבי"ם, שהוא העת 
העלאת הניצוצות לקדושה, ומשהגיע אדר כבר הגיע העת 
שהעלה אותם מקודם בשובבי"ם, ועתה באדר נעשים 
לו מלבוש, וגלל כן נקרא שמו 'אדר' לשון מלבוש, כמו 
'אדרת אליהו', וזהו מאמר חז"ל 'משנכנס אדר' - כשהגיע 
אצלו הלבוש מניצוצות הקדושים שהעלה בשובבי"ם, 
'מרבין בשמחה' - כי בא לו השמחה שהעלה אותם.
(קדושת לוי, פורים)