בס"ד

בפרשת השבוע אנו לומדים על הרצון 
האדיר של בני ישראל בהקמת המשכן, 
ועל נדיבות הלב ונשיאות הלב לתת כל 
שביכולתם בחשק ובזריזות להקמת מכון לשבתו של 
בורא העולם. רבנו הקדוש רצה ש"נלך" עם התורות 
שלו, דהיינו שניקח את התורות והשיחות של רבנו 
הקדוש לעבודה מעשית בלימוד ותפילה למשך 
תקופה ארוכה. והחונן לאדם דעת מראה לנו ומגלה 
לנו ברחמיו שעבודת הרצון היא נחל נובע וכמעיין 
המתגבר, שלא מפסיק להפתיע בחידושים נפלאים, 
וככל שזוכים לקחת את עניין הרצון לעבודה האישית 
ברמה המעשית, כך זוכים להתגלות וחידוש בתורה, 
ולהבנות חדשות ועומק חדש בכל פעם בדברי רבנו 
הקדוש שאמר 'העיקר הוא הרצון'.
רבנו הקדוש אמר על עצמו )שיהר"ן רל"ח(: "כשמגיע 
היום אני מוסר כל התנועות שלי של כל היום אליו 
יתברך; שיהיו כל התנועות שלי ושל בני ושל התלויים 
בי, שיהיו הכול כרצונו יתברך וכו'. וכן כשמגיע שבת 
או יום טוב וכיוצא, אני מוסר היום לה' יתברך, שיהיה 
כל הנהגת אותו השבת כרצונו יתברך. ואחר כך כמו 
שמתנהג אצלו באותו היום או באותו השבת וכיוצא שוב 
אינו מבלבל דעתו אחר כך כלל אם היה הנהגת של אותו 
היום כראוי. והבן".
ובשיחה ב' אומר רבנו הקדוש שכל אדם צריך לנהוג 
כך: "טוב מאוד להשליך עצמו על ה' יתברך ולסמוך 
עליו וכו'... אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג 
כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך, ואם הוא 
יתברך רוצה בעניין אחר, הוא מרוצה להתנהג בעניין 
אחד כרצונו יתברך... וכן כשמגיע שבת או יו"ט 
וכו'... שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי 
חובתו..." 
זאת אומרת, שכל אחד צריך בתחילת כל יום ויום 
למסור את היום לה' יתברך ולגלות רצונו לפני ה' 
יתברך, שהוא רוצה, שכל מה שיעשה באותו היום 
הכול יהיה כרצונו יתברך - ואז אינו צריך לחשוב 
מחשבות וחששות מכיוון שגילה את רצונו ומסר 
הכול לה' יתברך.
ושיחה זו טעונה הסבר וביאור: השאלה הראשונה 
שצריך כל אחד לשאול, אז מה אם אתה מוסר הכול 
לה'? ומה בכך, וכי זה מספיק שאדם אומר שהוא 
מוסר הכול לה'? אלא שבשיחה זו מלמד אותנו רבנו 
את גודל החשיבות של הרצון, שזו עיקר העבודה 
מצד האדם, כי המעשה הוא בידי ה', וביד האדם רק 
לרצות ולכסוף. וכמו שלמדנו בעבר, הקב"ה דן את 
האדם לפי הרצון שלו, ולכן אדם שאומר לה' בתחילת 
היום 'אני מוסר הכול אליך, שהכול יהיה כרצונך', 
אינו צריך לחשוש כלל, כי ה' דן אותו ומסתכל עליו 
לפי הרצון שלו. ואם בפועל לא הולך לו כרצונו זה גם 
מאת ה' לטובתו, כי כנראה עדיין הוא לא התפלל 
מספיק או לא למד מספיק וחסרה לו הדעת לזכות 
להוציא את רצונו מהכוח אל הפועל, ואין לו עדיין את 
הכלים לחיות בפועל כמו שהוא רוצה; אם כן האדם 
עושה את מה שבידיו שזה הרצון, ולא מתבלבל כלל 
מהמעשה בפועל שאינו בידיים שלו, אלא בידיו של 
ריבון כל המעשים. 
אך מי שמסתכל במבט שטחי על השיחה הזו, זה 
נראה לו כסתירה, שמצד אחד הוא אומר שהוא 
רוצה להיות כרצונו יתברך, ומצד שני אם לא הולך 
לו - זה בכלל לא מעניין אותו, שזה נראה לכאורה 
ההיפך מהרצון, כי בדרך כלל, מי שרוצה משהו זה 
מאוד אכפת לו שרצונו יתקיים ואם הוא לא מצליח 
להוציא את רצונו מהכוח אל הפועל הוא מצטער 
מאוד ודואג מאוד; אם כן מה הפירוש בדברי רבנו, 
שאחרי שהאדם מסר לה' יתברך את הכול, הוא לא 
צריך לחשוב ולחשוש כלל?
אלא שגם כאן ה' מאיר את עינינו ברחמיו להבין 
עומק עצום ונורא בדברי רבנו הקדוש, שמי שיזכה 
להבין את הנקודה הזו, יזכה להבין את הפנימיות 
האמתית של כל עבודת הרצון.
פירוש דברי רבנו הוא כך: שאדם בתחילת כל יום 
ויום צריך לומר 'הריני מוסר את כל המחשבות, 
דיבורים ומעשים' וכו' לקב"ה שהכול יהיה על פי 
רצונו הטוב, ובזה הוא מגלה דעתו שכל רצונו הוא, 
שהוא וכל בני ביתו יהיו כרצונו יתברך, ועליו לדעת 
שמה שיקרה בפועל, זה כבר לא בידיו, כי הבורא הוא 
המשגיח עליו. וכל הדברים שיש לו כלים לעשות 
אותם - דהיינו שאם הוא יעשה אותם הוא לא 
יקבל גאווה, אלא יידע שזה חסד מה' – ה' ייתן לו 
לעשותם, וכל הדברים שעדיין אין לו כלים – דהיינו 
שאם יעשה אותם הוא יקבל גאווה ויתרחק מה' – 
הבורא לא ייתן לו להצליח לעשות אותם, אם כן זה 
לטובתו שהוא לא הצליח, שלא יתרחק מה'. ומאחר 
שהוא אמר שכל רצונו הוא שהכול יהיה כרצון ה' 
ועשה כל שביכולתו לעשות שזה הרצון, אם כן אין 
לו מה לחשוש ולהתבלבל וזה לא מראה על חוסר 
אכפתיות מצדו, אדרבא הוא עושה את שלו בזריזות 
ובחריצות, ובכל פעם יתפלל וילמד על עוד נקודה 
ועוד נקודה עד שיקנה אותה, וכך יעזור לו ה' לשנות 
את מעשיו. וזה לא חוסר אכפתיות שפירושו שהוא 
מוותר על הרצון או מפקיר את עצמו חלילה, אלא 
אמונה עמוקה שמה שיקרה אתו זה לטובתו הנצחית 
וזה גם לא בידיו אם כן אין מקום לחששות כלל, אבל 
הוא מצדו ממשיך לרצות ולא עוזב את הרצונות, כי זו 
עיקר העבודה שלו. 
ולכן טוב שכל אחד יאמר בתחילת כל יום את הנוסח 
שאנו נוהגים לומר בישיבה וכל אחד יכול לפרט 
ולהוסיף עליו כהנה וכהנה לפרט בתוך הנוסח הזה 
עוד ועוד רצונות טובים:
"הריני מוסר את כל המחשבות, את כל הדיבורים, 
את כל המעשים, את כל החיות, את כל החושים, 
את כל הכוחות, את כל הרצונות, את כל התנועות, 
את כל הנשימות, את כל הנסיעות, את כל האכילה 
ושתייה, שלי ושל בני ביתי ושל כל התלויים בי ושל 
כל הנלווים אלי - לה' יתברך! שיהיה הכול על פי 
דעתו ועל פי רצונו הטוב, ובזכות זה נזכה לביאת 
משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו ולגאולה שלימה 
במהרה בימינו, אמן". 
ר' נחמן מברסלב שזכה לחיות בענווה אמתית - לא 
הייתה לו שום מחשבה שיש משהו שבכוחו לעשות, 
ולא הייתה לו מחשבה ש'אני אעשה כך וכך'. הוא חי 
את המציאות ואת האפסיות שלו, והוא ידע שמה 
שלא הצליח, זה רק כי ה' לא נתן לי להצליח בנקודה 
הזו, אבל הוא עשה את שלו בכך שעבד על הרצון 
שלו ומסר לה' יתברך הכול, ובאמת לא היה לו מה 
לחשוש או לבלבל את עצמו בדברים שאינם בכוחו 
ואינם שייכים אליו כלל. וכן כל אדם שרוצה ללכת 
בדרך הרצון, אם לא ינתב את רצונו לתפילה הוא 
בוודאי ייפול לעצבות כאשר יראה שהוא לא מצליח 
להוציא לפועל את מה שרוצה ואת מה שתכנן. 
לכן כל מי שרוצה ללכת בדרך הרצון בצורה הנכונה 
מתוך נקודה של אמונה וענווה, צריך להרגיל את 
עצמו להתפלל על כל דבר שרוצה בעבודת ה', וירגיל 
את עצמו לקבוע לו זמן בהתבודדות לגלות את

הטובים לפני ה' יתברך; ויחזק את עצמו, שגם אם ה' 
יתברך לא ייתן לו, זה לא אכפת לו כי הוא עושה את 
שלו בזה שהוא רוצה והוא רק ימשיך להתחזק ברצון 
ולעולם לא יעזוב את הרצון זה כל מה שהוא יכול וצריך 
לעשות ואת זה הוא תמיד יכול לעשות, ואין לו שום 
סיבה שבעולם ליפול לעצבות ולייאוש.
ומכאן ניתן גם להבין את החשיבות של ההכנה לפני 
כל מצווה, כמו שאומר רבנו הקדוש בספר המידות 
)תפילה כ"ג(: "לכל דבר שבקדושה צריך הכנה והזמנה", 
אם זה טלית ותפלין, ואם זה הדלקת נרות שבת - 
כי כל אחד יודע בנפשו כמה הוא רחוק מהמדרגה 
של הצדיקים שעשו את המצוות בשלמות המעשה 
ובכוונות עצומות, אבל כשהוא מגלה דעתו לפני שהוא 
ניגש למצווה מה הוא רצונו באמת, שכל רצונו לעשות 
את המצווה רק לכבוד ה', לעשות נחת רוח ליוצרו, וזה 
כן בידו וביכולתו - להכין את עצמו לרצות לעשות את 
המצווה כרצון ה' - זה עושה נחת רוח לה'. וכן תפילת 
ה'לשם ייחוד', שבה מבקשים לעשות את המצווה 
ביראה ובאהבה ושהמצווה באמת תעשה נחת רוח 
לה' יתברך, ושיזכה שכל מצווה ומצוה לפי עניינה 
תפעל בו ותאיר לו ותקדש אותו, שעל ידי התפילין 
זכה להיות דבוק בה' ושעל ידי הציצית יזכה תמיד 
לזכור את ה' ואת המצוות ושעל ידי הפרשת החלה 
ה' יעורר וישפיע קדושה במאכלים ושפע של ישועות 
לעם ישראל וכו' וכו'. וגם אם האדם אין לו דעת והוא 
רחוק מכול זה, כי הוא עדיין צריך עוד תפילות על כך, 
אבל רצונותיו הטובים שהוא מוציא אותם בתפילותיו 
יעשו את פעולתם, וכלפי שמיא נחשב לאדם כאילו 
קיים את המצווה באותם הרצונות שעליהם התפלל, 
ועל פי זה ניתן להבין עוד סעיף בספר המידות )המתקת 
דין ל"ח(: "מי שמחזק את עצמו קודם התפילה ועושה 
הכנה גדולה, אף על פי שאחר כך אינו מתפלל כראוי, 
על ידי זה ייסורים בדלין ממנו".
ויהי רצון שנזכה להארת הרצון להתקרב אל ה' יתברך 
ברצון מופלג ונפלא מעתה ועד עולם, ובזכות זה נזכה 
לבניין בית המקדש ולגאולה שלימה במהרה בימינו, 
אמן.  [הרב ארוש שליט"א]