בתחילת פרשתנו מסופר שמשה הקהיל את בני ישראל כדי למסור להם את דברי ה' הנוגעים לעשיית המשכן. למילה 'וַיַּקְהֵל' משמעות מיוחדת, שכן בדרך כלל התורה נוקטת את המונח 'אסֵפה' כדי לתאר התכנסות של בני ישראל יחדיו.

מה ההבדל בין 'הַקְהָלָה' ל'אסֵפה'? בני-אדם הנאספים יחד אמנם נמצאים יחדיו, אך הם נשארים פרטים נבדלים זה מזה. לעומת זה, כאשר הם נעשים 'קהל', גוף המכונה בלשון יחיד, הם נעשים מציאות חדשה, מאוחדת. אין הם עוד בגדר רבים אלא מציאות של יחיד. כאן, בפרשת ויקהל, משה רבנו איחד את כל בני ישראל, והפך אותם מפרטים נבדלים למהות אחת.

דגש על היהודי הפרטי

אך מדוע היה הכרח ב'ויקהל' דווקא? הלוא ההוראות שנתן משה לבני ישראל בדבר הקמת המשכן מדגישות את היהודי הפרטי דווקא, ולא את הציבור ככלל. כל אחד ואחד מהם נדרש לתרום מממונו הפרטי למשכן, כפי שציווה משה: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ", ואפילו נשיאי השבטים תרמו מממונם הפרטי ולא מכספי הציבור.

ובכלל, בעבודת הקודש שבמשכן באו לביטוי בני ישראל כפרטים. היו כוהנים, לוויים וישראלים, ולכל אחד ואחד תפקיד נבדל, ולא בלטה האחדות שבעם ישראל.

להפוך ל'קהל' אחד

ההסבר טמון במהותו הפנימית של המשכן. הוא נועד, בראש ובראשונה, להיות דירה לקב"ה בעולם הזה הגשמי, כמו דירת מלך שבה הוא מתגורר בכל מהותו ועצמותו. ומכיוון שבמשכן שכן הקב"ה בעצמו, שהוא 'אחדות פשוטה', היה צורך שההכנה לזה תהיה על-ידי הפיכת כל בני ישראל ל'קהל' אחד.

בעבודת המשכן בפועל מתקיימת חלוקה בין כוהנים, לוויים וישראלים, וכל אחד ואחד נדרש למלא את תפקידו ולא את תפקידו של זולתו. נוסף על כך יש עוד חלוקות בתוך עם ישראל, ועד תפקידו הייחודי של כל יהודי ויהודי, השמור לו בלבד, מפני שבכל יהודי יש מעלה ושלמות שאין בזולתו. אבל קודם שניגשים לעבודה בפועל נדרשו כל היחידים להפוך ל'קהל' אחד.

על-ידי התבטלות לקב"ה

עם זה, קודם שכל היחידים מתחברים למציאוּת אחת עליהם להשיג את שלמותם האישית ולמלא את תפקידם הייחודי. לכן רש"י מפרש את 'ויקהל' במובן של 'אסֵפה', ולא 'הקהלה', שכן תפקידו של רש"י, כפרשן התורה שבכתב, להדריך את היהודי כיצד להגיע אל ה'ויקהל' שבתורה.

הדרך לאחדות עוברת על-ידי משה, שבני ישראל "נאספים על פי דיבורו", כדברי רש"י. משה הוא סמל ההתבטלות לקב"ה, ובכל יהודי יש ניצוץ של 'משה' בנפשו, שהוא היכולת להתבטל כלפי הבורא ברמה הגבוהה ביותר. כאשר יהודי חש התבטלות לקב"ה אין נוכחותו של זולתו מפריעה לו, והוא יכול לתת מקום לזולתו, ועד להפיכת כל הנאספים ל'קהל' אחד.

(תורת מנחם כרך לט, עמ' 200