הבולים היקרים נפרשו על השולחן ונבדקו בזכוכית מגדלת. הסוחר בחן אותם אחד לאחד, אך לא הסכים לשלם בעבורם את המחיר שביקש המוכר. המשא ומתן נכשל והעסקה לא יצאה אל הפועל.

חיוך מריר עלה על שפתיו של ר' יצחק נֶמֶס, בולאי מניו-יורק, חסיד חב"ד. הוא ארז את הסחורה היקרה שהביא עמו לפגישה עם רוברט טנקל, אספן בולים עמית, וחש כי ההשקעה והמאמץ היו לשווא.

אך מיד התנער. הלוא כל דבר הוא בהשגחה פרטית. אם הפגישה לא קידמה את עסקת הבולים, אולי נועדה לקדם 'עסקה' רוחנית, אמר בליבו.

נמס פתח בשיחה עם מר טנקל על ענייני היהדות. התברר לו שהיהודי מחשיב את עצמו כאדם לא מאמין, שאין לו שום עניין בקיום מצוות. הוא ניסה להפציר בו לשמור לפחות על כשרות המזון, אך האיש סירב בנחרצות. "אשתי לא תסכים. הדבר יכביד על עבודתה במטבח", הבהיר.

"לא נורא", ניחם נמס את עצמו, "חזקה על דברי התעוררות שאינם חוזרים ריקם".

יום אחד התבשר נמס על אסון שאירע למר טנקל. הוא ואשתו היו מעורבים בתאונת דרכים, והאישה קיפדה את חייה. הוא מיהר לנסוע  אל טנקל הפצוע והאבל ועודד את רוחו. בשבועות הבאים שב וביקר אצלו ונוצר ביניהם קשר אישי עמוק.

באחת הפגישות העלה שוב את עניין הכשרות. "איך אוכל לעשות זאת?", תהה האיש, "בהיעדרה של אשתי, מי יבשל בעבורי?". נמס זיהה זיק של הסכמה והציע הצעה שאי-אפשר לסרב לה: "אני אביא לך מדי שבוע ארוחות מוקפאות, ובכל יום תחמם לעצמך מנה כשרה".

טנקל הרהר רגע, ולאחר מכן הניד בראשו לאישור. השניים לחצו ידיים ואיחלו זה לזה "מזל וברכה", כאילו זה עתה נחתמה ביניהם עסקה טובה.

נמס שב לביתו בלב שמח. הוא ידע שלא יהיה קל ליישם את הצעתו הנדיבה. בניו-יורק פעלה חברה אחת ויחידה שסיפקה מנות כשרות מוקפאות, והיא הייתה ממוקמת ברובע ברונקס, הרחק מברוקלין, מקום מגוריו. גם מחיר המנות לא היה זול. אך הכול היה כדאי בעיניו כדי שידידו יאכל מזון כשר.

בכל יום חמישי היה נמס יורד אל הרכבת התחתית, נוסע אל המפעל בברונקס, עושה את הדרך אל ביתו של טנקל ומוסר לידיו את הארוחות הכשרות.

המסורת הזו נמשכה כשנה וחצי. היא גבתה ממנו ארבע שעות בכל שבוע, בשלג ובשרב. אך דבר לא מנע מנמס למלא את המשימה שקיבל עליו.

יום אחד, במפגש השבועי, אמר טנקל לנמס: "שמע, אני מעריך מאוד את המאמץ שלך, אך הדבר בוודאי מקשה עליך. אולי נפסיק את זה?".

הדברים לא נעמו לאוזניו של נמס. בליבו קיווה שהכשרות תתחבב על מר טנקל. "אני נהנה מזה מאוד", הגיב, "וגם זוכה לשוחח עם יהודי פיקח כמוך".

אך האיש חזר והביע את רצונו להפסיק את הבאת המנות. בשלב מסויים התבטא שהארוחות האלה מלוחות מדיי לטעמו. "מדוע לא אמרת לי?", תמה נמס, "הייתי מחליף אותן במנות מופחתות מלח ולא היית סובל מהמליחות".

"אומר לך את האמת", השיב טנקל, "לא סבלתי. פשוט לא אכלתי את האוכל הזה"... לפתע קלט את משמעות דבריו, אך כבר היה מאוחר מדיי. עיניו של נמס נפערו בתדהמה.

"אז מה עשית במנות?", שאל.

תשובתו של טנקל הממה אותו: "נתתי אותן לכלב שלי!".

החסיד חש כאילו הונחתה מהלומה על ראשו. המאמץ הגדול, ההתמדה, העלויות הגבוהות, הדרך הארוכה במשך שנה וחצי – כל אלו הושלכו לכלב! הוא שב אל ביתו שבור ומיוסר.

שנתיים חלפו. יום שישי אחד התארח בבית משפחת נמס סטודנט יהודי צעיר מאוניברסיטת פנסילווניה, שבא לחוות שבת יהודית בשכונה.

הוא נתקבל במאור פנים, והוזמן אל המטבח, לטעום ממאכלי השבת. "טועמיה – חיים זכו", אמרה לו הגברת נמס. הסטודנט דחה את הצלחת שהוגשה לו. "אינך אוהב את זה?", שאלה בעלת הבית. הסטודנט השיב: "באתי להתארח, לא לחזור בתשובה".

הגברת נמס לא נרתעה והשיבה כי לצלחת לא מחובר חוט שיקשור אותו לדת... הסטודנט חייך והאווירה הופשרה. הוא החל לספר על עצמו ועל משפחתו. "הסיבה שגרמה לי לבוא היא סיפור ששמעתי מסבי, על יהודי תושב השכונה, שטרח והביא לו מדי שבוע אוכל כשר, בעוד הוא היה משליך את הארוחה לכלב...

"כששמעתי את הסיפור", המשיך הסטודנט, "החלטתי שאני חייב להכיר את האנשים האלה".

"אמור לי", אמרה הגב' נמס ברעד, "האם שמו של סבך אינו טנקל?".

הסטודנט נדהם: "מניין לך?".

"משום שהאיש שהביא לו את האוכל הכשר אינו אלא בעלי!", השיבה...

השבת הזאת חוללה מפנה בליבו של הנכד הסטודנט. סגירת המעגל שכיוונה ההשגחה העליונה הממה אותו. בעקבות אותה שבת נעשה יהודי המקפיד על קלה כחמורה, ומובן שגם על מזון כשר...

המאמץ לא היה לריק.