בס'ד
היום שנקבע להופעת הרב החדש, רבי יוסף-שמואל מקרקא (בעל 'מסורת הש"ס'), בפרנקפורט – הגיע. משלחת של ראשי הקהל המתינה לו בשער העיר. עם בואו הבחין הרב מיד כי מצב-רוחם של פרנסי העיר שפוף. "אמנם איני מביא עמי הילה של כבוד והדר לפרנקפורט אולם עד כדי כך אינכם שלמים עם מינויי?!", שאל בענווה את מקבלי פניו.

פרנסי הקהילה נבוכו מהשאלה. "חלילה!...", התנצלו, "להפך! מאושרים אנחנו מאוד במינוי".

"אם-כן, מה מצער אתכם?", ביקש הרב החדש לדעת.

"עניין אחר לגמרי", גמגמו הפרנסים באי-נוחות. "עלילה... עלילת-דם מהסוג השפל ביותר התרגשה על קהילתנו בעצם הימים האלה. לפני חמישה ימים נמצא נער נוצרי מת ברחוב היהודים, והכמרים גלגלו את האשמה על היהודים. בית-הדין העליון של הכנסייה פסק כי על היהודים לגלות את רוצח הנער ולהסגירו בתוך שמונה ימים. אם לא – הזהירו – יתכנס שוב בית-הדין לדון בגורל היהודים ולהכריע אם דיי בגירושם או שמא ראויים הם לעונש כבד יותר".

הרב החדש, שאך בקושי הספיק להציג את רגליו על אדמת פרנקפורט, לא היסס לרגע. "אל-נא תפתחו פה לשטן", אמר בנימה מרגיעה ומיד הוסיף: "בעוד שלושה ימים אתייצב לפני בית-הדין ואשמיע את דבריי"...

תושבי פרנקפורט הביטו בפליאה מהולה בהערצה ברבם החדש, שעוד לא התיישב על כס רבנותו וכבר נחלץ להצלתם, ללא מורא ופחד. בימים הבאים החל הרב לתחקר את יהודי העיר בניסיון להתחקות אחר החשודים האפשריים במעשה הרצח של הנער הנוצרי. בירור יסודי ומידע רב שאסף והצליב הובילו אותו אל חשוד מרכזי בפרשה – הכומר פרנציוס.

פרנציוס היה שונא יהודים מושבע, שנראה לעתים קרובות בחברת הנער הנרצח. שמועות עקשניות אף טענו כי הנער היה בן-משפחתו של הכומר. לפיכך העלה הרב השערה, כי מניעים נסתרים ואפלים הם שגרמו לכומר לרצוח את הנער, וכדי לנקות את עצמו מהפשע החמור השליכו על ראש היהודים.

חלפו שמונה ימים ומועד המשפט הגיע. את המתח ששרר באוויר היה אפשר לחתוך בסכין ממש. יהודי פרנקפורט לא ידעו את נפשם מחשש לגורלם ולגורל משפחותיהם. אולם בית-המשפט היה מלא מפה אל פה.

את נאום התביעה הוזמן לשאת הכומר פרנציוס עצמו. נאומו היה רווי משטמה ליהודים. בדברים נוטפי ארס חזר על העלילה המגוחכת והבזויה, ולפיה "היהודים מצוּוים לשחוט נער נוצרי לקראת חג-הפסח כדי לערבב את דמו בבצק שממנו נאפות המצות".

ההמון הנוצרי שגדש את האולם הביט בעיניים בוערות בקבוצת היהודים שנלוותה אל הרב החדש, בבואו לבית-המשפט. גם מבטיהם של השופטים – כמרים נוצריים בעצמם – לא צפנו טוב. על רקע זה היה מפתיע לראות את הרב החדש, ששלווה הייתה נסוכה על פניו וכל תנועותיו הביעו ביטחון-עצמי.

עם סיום נאום התביעה הוזמן הרב להשמיע את עמדת הנתבעים, כלומר – כל יהודי פרנקפורט. הוא פנה אל דוכן העדים בצעדים מדודים. שקט מתוח השתרר באולם כשהעלה הרב את בקשתו המוזרה – להביא אל אולם בית-המשפט את גופת הנער הנרצח.

בקשת הרב מולאה וכעבור שעה קלה הוכנסה הגופה אל האולם והונחה במרכזו. "הנה המת כפי שביקשת; מה רצונך כעת?", פנו אליו השופטים בנימה צוננת ובקוצר-רוח מופגן.

"כעת אני מבקש לגלות בעזרת היושב במרומים את זהות הרוצח האמיתי", ענה הרב בטון שקט אך תקיף. רק בעלי עין חדה במיוחד הבחינו בעווית הקלה שאחזה בפני הכומר פרנציוס, אשר עקב במתח גובר והולך אחר מעשי הרב.

הס הושלך באולם בית-המשפט בשעה שנשא הרב את עיניו, ובתנועה סיבובית סקר את פני כל הנוכחים בו. "כעת ייגש כל אחד מהנוכחים כאן אל גופת החלל וייגע בידה לכמה שניות", אמר. "הריני מזהיר מראש כי האיש שרצח את הנער לא יוכל לנתק את ידו מידו של החלל!".

השופטים הביטו איש בפני רעהו במבוכה, אבל בקשת הרב לא נגדה שום סעיף בחוק והם נאלצו להסכים לה. זה אחר זה החלו הנוכחים באולם לחלוף על-פני הגופה ולגעת בידה. המעמד כולו היה מוזר וגם מפחיד למדיי. סוף-סוף לא בכל יום נדרשים אנשים לגעת בידו של מת...

המחזה נעשה מפחיד עוד יותר בשעה שהאדם האחרון באולם התקרב למקום הגופה. הוא עשה זאת בצעדים כושלים ולא היה אפשר שלא להבחין בחיוורון העז שכיסה את פניו.  כשביקש להושיט יד אל הנער רעדה ידו כעלה נידף. הכול עקבו אחריו בדריכות ובהשתאות. לבסוף נגעה ידו ביד הנער המת אלא שזו מיאנה להיפרד ממנה. כף ידו כאילו התעוותה והוא לא הצליח למושכה חזרה.

הכומר פרנציוס הועמד לחקירה צולבת ונאלץ להודות כי הוא רצח את הנער. תואר הכמורה שלו בוטל והוא נשלח לארץ גזֵרה לכל ימי חייו. ליהודי פרנקפורט רווח, ושמו של הרב החדש נישא לתהילה.