לינו לבחון אם אמנם ילד ´אוהב´ ללמוד תורה. בהשקפה ראשונה נראה שהדבר תלוי בטבע הילד. אולם על פי רבותינו ז"ל: אין ה´ילד´ אוהב ללמוד תורה. כאומרם: "כתינוק הבורח מבית הספר". אם כן, מה הדרך לתת לילד חשק ללמוד תורה?

הרמב"ם מביא עצה לכך, וזה לשונו הזהב (סנהדרין פרק חלק): "שים בדעתך, כי נער קטן הביאהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא למעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך, בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש. ובזה הוא קורא ומשתדל, לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטוב הרבה בלא ספק, ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא: אגוז אחד, או חתיכה דבש". מכאן, שיש למשוך את הילד בדברי מתיקה (ולא בדברי מוסר).

ממשיך הרמב"ם: "וכשיגדיל, ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו", עכ"ל.

הרמב"ם מדגיש, שלחולשת שכלו של הילד, תכלית לימודו – למלבוש בלבד, ולא לשם תורה. והבגד נכבד בעיניו יותר מהתורה. 

ממשיך הרמב"ם: "וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם-כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למוד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או ב´ דינרין", ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלמוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו", עכ"ל.

כאשר הילד גדל קצת, יש לשדלו ללמוד על-ידי דמי כיס.

ממשיך הרמב"ם: "וכשיהיה דעתו גדול, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאוה למה שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו: למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון: פלוני ופלוני. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית [למוד] אצל הכבוד שיכבדו אותו בני אדם, וינשאוהו וישבחו אותו,