משפחת האמון הייתה מן המשפחות הנכבדות בספרד. היו בה רבנים, רופאים, סוחרים, שתפסו עמדות חשובות בחצרות המלכים. כך היה עד שבאו הימים הקשים של יהדות ספרד, כאשר השלטון הנוצרי העמיד לפני היהודים ברירה – להתנצר או להסתלק מן הארץ.

רבי יוסף האמון בחר בגירוש. הוא ורעייתו עזבו את ספרד, ועמם בנם משה, בן השנה. הם מצאו מקלט בעיר איסטנבול שבטורקיה. באיסטנבול הצליח רבי יוסף לרקום קשרי ידידות עם הסולטן סולימן, שכיבדו מאוד ואף מינהו ליועצו האישי.

בנו רבי משה מילא אחריו את מקומו, וקשריו עם הסולטן התעצמו. בזכות תפקידו הרם עמד תכופות לימין אחיו היהודים, אשר סבלו מרדיפות הגויים. הוא הצליח להשיג החלטה ממלכתית, שכל עלילה על היהודים תובא לפני הסולטן עצמו, בהיותו בטוח שהסולטן יוציא לאור את צדקת היהודים.

רבי משה דאג גם לקהילה היהודית. הוא הקים בה ישיבה מפורסמת, ותרם רבות להפצת החומש בתרגומו הערבי של רבי סעדיה גאון. ביטחון ושלווה היו שרויים בקרב היהודים, אשר ידעו כי אח להם בבית המלך, הלוא הוא רבי משה האמון.

יום אחד אירע הדבר. רבי משה נקרא בבהילות לארמון הסולטן. הוא פגש את המלך סולימן בפנים נפחדות ומבוהלות.

"שמע-נא את אשר אירע הלילה", החל הסולטן לספר. "חלמתי כי הנביא קורא בשמי, ובקול רם ומפחיד מזהירני כי עליי לדרוש מכל יהודי טורקיה לקבל את אמונת האסלאם, ולא – לגרשם מארצי בתוך שלושה ימים".

נבהל רבי משה למשמע הדברים, ובמיוחד חשש מהרושם שפעלו על הסולטן. הוא ניסה לדבר על ליבו ולהרגיעו, והסביר לו כי חלומות שווא ידברו. כיצד יוכל להתאכזר לאזרחים חפים מפשע, העושים לטובת המדינה? אך הוא הרגיש כי פחדו של הסולטן לא התפוגג.

למחרת בבוקר הובהל שוב רבי משה לארמון הסולטן. הפעם מצא את הסולטן רועד ומפוחד שבעתיים. "אינני יכול עוד", מלמל הסולטן. "גם הלילה חלמתי את החלום הנורא. הפעם הזהירני הנביא כי אם לא אקיים את דברו יהיה סופי מר".

שוב ניסה רבי משה להרגיע את הסולטן. בקושי רב ניאות סולימן להמתין עוד לילה, אך הבהיר כי אם גם בלילה הזה יבוא אליו הנביא בחלום, ייאלץ לגרש את היהודים מיד מארצו. הוא אף המליץ לרבי משה ליטול מהר את משפחתו ולצאת למקום מבטחים.

כמרדכי בשעתו הגיע רבי משה אל ראשי הקהילה ובפיו הבשורה הקשה על הגזֵרה העתידה להתרגש עליהם. כל יהודי העיר נקראו להתכנס בבית-הכנסת המרכזי, לתפילה ולזעקה, והוכרז צום לביטול הגזֵרה.

תשוש ומודאג הלך רבי משה בערבו של אותו יום בדרכו אל ארמון הסולטן. בכל ליבו קיווה כי התפילות נתקבלו במרום והנס יתרחש.

פתיל מחשבותיו ניתק כאשר לפתע פגש זקן הדור-פנים העומד מולו ושואל לשלומו. הוא השיב בשפה רפה והתכונן להמשיך בדרכו, אך הזקן פנה אליו ושאלו: "מדוע נפלו פניך? שמא אירע לך דבר לא-טוב?".

הבין רבי משה שהיהודי הזה אינו מאנשי המקום ואינו יודע על המצב הקשה שנקלעו אליו, וסיפר לו על הגזֵרה המאיימת עליהם. הזקן נראה שליו, ובקול רך עודד את רבי משה, ואמר: "אל דאגה, לא ינום ולא יישן שומר ישראל. עצתי לך: בדוק מה מתרחש מאחורי הדלת הסודית בחדר השינה של המלך"...

במילים אלו פנה ממנו הזקן ונעלם, מניח את רבי משה פעור-פה. עברו כמה שניות ורבי משה קלט כי זקן זה נשלח אליו מן השמים.

הוא החיש את צעדיו לארמון וביקש להיפגש עם הסולטן בארבע עיניים. "האם יש בחדרך דלת סודית?", פנה אליו בשאלה. הסולטן קימט את מצחו ונזכר. אכן, יש דלת כזו ברצפת החדר, שעליה סיפר לו אביו, כדי שבשעת סכנה יוכל להימלט בעדה. אביו הזהירו מאוד שלא לגלות זאת לאיש.

"אם-כן", אמר לו היועץ היהודי, "אבקשך להעמיד שניים משומריך ליד הדלת הסודית בחדר השינה, ואף אני אבלה שם את הלילה. כך נוכל לגלות את מקור ה'נבואה' השמימית".

הסכים הסולטן. עברו השעות ורבי משה והשומרים המתינו בחדר, לא הוציאו הגה ולא זזו ממקומם. לפתע נשמעה אוושה קלה מכיוון הדלת הסודית, ולאחריה בקע קול רם ומאיים: "סולימן! סולימן! למה תישן? זו הפעם האחרונה שאני מזהירך"...

ה'נביא' לא הספיק להמשיך בדבריו, כי באותו רגע פתחו השומרים את הדלת המסתורית, תפסו את האיש המסתתר שם, וגררו אותו אל החדר.

האור הועלה, והנה לפניהם ...המשנה למלך! הוא היה אדם רע ושונא ישראל מובהק, אשר חיפש תמיד הזדמנויות להעליל על היהודים. בדרך כלשהי נודע לו על הדלת הסודית, וכך חשב לבצע את זממו.

זעמו של הסולטן לא ידע גבול, ופני המשנה למלך חפו. הסולטן ציווה מיד לתלות את המשנה למלך על העץ, וליועצו היהודי הבטיח כי מהיום והלאה לא יאונה ליהודים כל רע, והוא עצמו יערוב לשלומם.

ליהודי איסטנבול הייתה אורה. הם קבעו את היום ליום משתה ושמחה על שם הנס, ונקרא לדורות "פורים איסטנבול".