מעיקר הדין ניתן לפטור את כל המאכלים בברכת שהכל, אך בהלכות ברכות אנו נוקטים בשיטת הרזולציה, ומשתדלים להתאים לכל מאכל את הברכה הספציפית המתאימה לו. 

בשבת לכתחילה יש לאכול כביצה פת, ורק בדיעבד יוצא ידי חובה אף בככזית, הלוא כך אנו אומרים בזמירות "למבצע על ריפתא כזיתא וכביעתא".

בשבתות, יש ספרדים המקפידים שלא לאכול בסעודות חלות שלשיטתם מברכים עליהם מזונות, היות שבשבת צריך לאכול לחם המוציא,  ויש המגדילים לעשות וכאשר הם מוזמנים לסעודה אצל אשכנזי-הם מביאים עימם את החלות, אולם נראה שגם ספרדים יכולים לאכול בשבתות חלות מתוקות ולברך עליהם המוציא, מכמה סיבות-חלות מתוקות הדרך לאכול אותם בסעודה,ביחד עם מאכלים נוספים,  בניגוד לעוגות, בורקסים, או אפילו לחמניות קטנות-פעמים רבות ביום חול אדם רוצה להשקיט את רעבונו ואינו רוצה לאכול עוגות או בורקסים מטעמי בריאות,ממילא זה נחשב שקבע עליהם סעודה, ועוד-שבת קובעת לסעודה, יש סוברים שהא הדין בחתונות, ויש חולקים, היות שבחתונות אין חיוב לאכול לחם כמו בשבת, ויש אפילו שמביאים עימם לשמחות לחם גמור שברכתו המוציא לצאת מן הספק.

בערב פסח שחל בשבת, מי שאינו רוצה להשאיר בביתו חמץ לשבת, יאכל מצה עשירה, ואף שבדרך כלל מברכים על מצה עשירה מזונות, כאן יברך המוציא כיון שאין לו אפשרות אחרת.  

ניתן להסביר את הדיון הזה באמצעות החקירה הישיבתית הידועה "סיבה או סימן", המאפינים של "פת הבאה בכיסנין" אינם "סיבה" אלא "סימן" לכך שהאוכלם אינו מתכוון לקבוע סעודה, אך אם אדם אוכל מאכל שיש לו את הסימנים של פת הבאה בכיסנין ובכל זאת הוא מתכוון לקבוע עליהם סעודה, ויש סימנים אחרים לכך- נחשב לקביעות סעודה ומברך עליהם המוציא. 

מי שמגיע לחתונה, ברית, וכד' ואינו יודע אם הלחמניות המוגשת שם הם לחמניות המוציא או מזונות- לעיתים ניתן להרגיש את המתיקות אף באמצעות הריח, ועוד-אירועים כאלה הם בדרך כלל אירועים המוניים ויוכל לשאול את מי שכבר נטל ידיו וברך האם יש מתיקות בלחמניות, ועוד-מותר לטעום מהלחמניה ללא ברכה, המחלוקת היא רק האם דין זה נאמררק בטועם ופולט או אף בטועם ובולע.

יהודי תימן נוהגים להכין לחמים מיוחדים, כגון-כובנה, לחוח, ועוד, הטעם-על מנת להימנע מפת גויים, הגוים לא ידעו להכין את הלחמים המיוחדים האלה, כך שברגע שיהודי רואה את הלחמים הללו הוא יודע כמעט בודאות שיהודי הכין אותם.

דרך אגב, אם כבר מדברים בהלכות ברכות, אחת המצוות הקשות ביותר לבעל תשובה בראשית דרכו זה ברכת הנהנין על מאכל ומשתה, כי בשבת בין כה נמצאים בבית ולא במקום העבודה, תפילין-מניחים לפני שיוצאים מהעבודה, וכן הלאה על זו הדרך, אך ברכות הנהנין מברכים תוך כדי העבודה, ולא עוד אלא שצריך לחבוש כיפה באמצע העבודה לעיני כול העובדים על מנת לברך, ואחד הקשיים הגדולים ביותר על בעל תשובה בתחילת דרכו זה להראות לעין כול את העובדה שהתחזק והחל לשמור מצוות.