ידוע שהבריאה מורכבת מ'עולם' 'שנה' ו'נפש', וכמו 

שבקומת נפש האדם ישנם מצבי עליה ומצבי ירידה 

כפי אשר יודע כל אחד בנפשו, כך גם בקומת השנה 

ישנם זמני עליה וזמני ירידה, וכפי המקובל הרי 

ששבועות אלו המכונים "שובבי"ם" נחשבים לזמני 

ירידה בקומת השנה, )עיי' עטרת ישועה פ' משפטים 

המבאר זה בסוד החדשים שנפלו בחלקו של עשיו(.

לכן נהגו ישראל קדושים להתחזק בימים אלו בב' 

עבודות עיקריות, הא' שמרבים בתפילות ובתחנונים 

ואמירת תהילים להמתקת הדינים ברוחניות 

ובגשמיות, והב' שמתקבצים יחד לפשפש במעשים 

ולשוב תשובה שלמה על הפגם הנורא, ולהטהר לפני 

ה'.

על ידי תשובה זו הופכים אנו את הימים הללו לזמן 

עליה כמו שלמדנו רביז"ל )לקו"מ סי' לג( "שלא יהא 

האדם מחולק במידותיו ובמאורעותיו שלא יהא לו 

חילוק בין בטיבו בין בעקו תמיד ימצא בו השי"ת", על 

האדם למצוא את השי"ת תמיד בכל עת ובכל מצב 

גם כשהוא שרוי בעתות ירידה לא ירפה ממנו ית'.

התרחקות תכלית ההתקרבות

בעת אשר צר לו לאדם, ואינו יודע מאין יבוא עזרו 

ומהיכן תצמח ישועתו, בא רביה"ק ללמדנו כי דווקא 

בתוך הקושי והמצוקה עליו לרוץ להשי"ת ביתר 

שאת וביתר עז, על האדם לדעת כי לא לריק הגיע 

אל מצבו הקשה, אלא אדרבה ע"י שיפנה להשי"ת 

דווקא מעומק המיצר ויבקש על ישועתו אף כשאינה 

נראית באופק ע"פ דרך הטבע, הרי שבכח זה תצמח 

ישועתו בכפליים, וכמו דאיתא בזוה"ק )שמות כ.( 

עה"פ "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם", 

'ממצוקותיהם' משמע שתיים שע"י צעקתם בצר 

להם יזכו לישועה בעוה"ז ובעה"ב, עיי"ש. 

ואכן רואים זאת בחוש, שע"י המועקות מתעוררים 

באדם סימני התקרבות ואמונה נפלאה אשר מבלעדי 

הדוחק והצרה לא היה אפשר שיתעוררו, ורבים 

התקרבו להשי"ת דווקא בצר להם וממצוקת ה'עקו' 

גרמה להם למצוא את השי"ת ביתר שאת ונושעו 

בכפליים שיצאו מצרה לרווחה ואף זכו לקרבת 

אלקים.

מארץ תצמח

רבים הם הטועים בענין זה, המבקשים עצה 

ותחבולה לאחוז את החיות בעבודת השי"ת 

ואת הנעימות בלימוד התורה הקדושה 

בתמידות, ואינם יודעים כי לא יתכן כזאת, 

שהרי כל בנין העולם הוא על דרך 'יום 

ולילה' 'אור וחושך' 'קור וחום' 

'הרים ובקעות', ירידות 

ועליות העוברים 

לרוב על הדומם ועל הצומח, על החי ועל המדבר 

כידוע.

על האדם להמליך את בוראו בכל המצבים הללו, 

ולהתאמץ לעשות בהם את רצונו ית' ולא למרוד 

במלכותו, ואף שבשעת ירידה יש עליו כבידות וקוצר 

רוח, עכ"ז צריך הוא לדעת שרוב התיקונים נעשים 

דווקא בכוח אחיזתו בעבודת ה' בעתות ירידה, כי ע"י 

שהוא מתגבר אז כפי יכלתו על קטנות מוחו וכבדות 

חושיו ומשתדל לעשות את אשר עדיין בידו לעשות, 

בונה הוא את עצמו ואת כל העולמות התלויים בו. 

טעות נוספת שוררת אצל האדם, בעת הירידה חפץ 

הוא להתנהג אז כפי שהוא מתנהג בזמני עליה, אך 

לא כן הוא, כי הוא מעצת היצר לשבור את האדם 

ולהביאו לעייפות הגוף והנפש עד שלא יוכל שוב 

להתעלות. 

על האדם לזכור כי בעת הירידה עליו לעשות את מה 

שהוא מסוגל אז, כל אחד לפי בחינתו, ואף אם אינו 

מסוגל להרבות ב'עשה טוב' כמו בימי העליה ישמור 

את עצמו עכ"פ ל'סור מרע' בכל כוחו, ועי"ז יפיק 

תועלת רבה גם מימים אלו.

עם לבבי אשיחה

ואם תאמר איך אוכל לבוא למידה זו למצוא את 

השי"ת גם ב'עקו', והלא 'לבי סחרחר עזבני כוחי', 

המח והלב סתומים ואטומים, והחיות גם היא נעדרה, 

שהרי נחשולי המעברים והעגמת נפש בגשמיות, 

ומכש"כ העוונות והפגמים רח"ל, הלא בכוחם לכבות 

ולהחליש את לבבות בני ישראל ח"ו, ומה ניתן 

לעשות בהעדר מח ולב .

על זה יעצנו רביז"ל )ליקו"מ סי' עח( כי "אם הבנים" 

היינו כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה ואינה שוכחת 

אותם, כן הדיבור שהוא בחינת שכינה הולכת עם 

האדם תמיד... והולכת עמו אפילו במקום הטינופת" 

כשהאדם חפץ להחזיק כביכול בשכינה הק' המתלוה 

אליו גם בתוך טומאתו וריחוקו, עליו להחזיק בעוז 

דיבורו, להרבות בדיבורי תפילה ובקשה להשי"ת - 

"רבוש"ע מה אעשה, הנני מבולבל ומסובך, 'באורח זו 

אהלך טמנו פח לי' עזרני כי עוזר וסמך אתה" - ועי"ז 

הוא אוחז בהשי"ת אשר ברחמיו יהפוך את צרתו 

לרווחה ויוציאו מאפילה לאורה.

וכאשר יעידון רבים שהיו במצוקות ולא ראו אור חזיון 

תשועה, ואעפ"כ הועילה להם שוועתם להוושע 

באופן שלא עלה על דעתם כלל, כי השיחה של כל 

אדם בינו לבין קונו הוא הנתיב הנכון המוכן לישועה

אין לנו שום דרך אחרת כלל, רק בדרך זו גומרים 

ומנצחים בפלאי פלאות, כי כן קיבל רביז"ל ברוח 

קדשו להורות לנו את זו הדרך לעם סגולה בדורות 

הללו, אשר היא הדרך המובטחת לישועתנו ולפדות 

נפשנו, אכי"ר.