זה היה לפני קצת יותר משנה, ביום שלישי, ז' במרחשוון תשע"ג. כוח צה"ל נע לאורך גדר המערכת ברצועת עזה במשימה שגרתית. לפתע התפוצץ לידו מטען נפץ רב-עוצמה.

מעוצמת ההדף נפגע קשה מפקד הפלוגה, סרן זיו שילון. באורח פלא נותר בהכרה, ומיד הבין את חומרת מצבו: ידו השמאלית התרסקה, והימנית שתתה דם רב. מסוק הבהיל אותו לחדר המיון.

שם התחוור כמה קשה הפציעה. הרופאים נאלצו לקטוע את ידו השמאלית. גם הימנית חדלה מלתפקד. זיו עבר סדרת ניתוחים קשים ונכון לו שיקום ארוך.

כבר בימי האשפוז הראשונים התייצב לצידו הרב מנחם קוטנר, מנהל מטה צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור. הוא עודד את החייל הפצוע ואת בני משפחתו. בין השניים התפתח קשר אישי חם ולבבי.

לקראת ל"ג בעומר הצטרף זיו לנסיעה לניו-יורק שארגנו צעירי חב"ד בעבור חיילים פצועים, שהוזמנו להתארח שם מטעם קהילתו של שליח חב"ד במנהטן, הרב אוריאל ויגלר. במסגרת הנסיעה ביקרו גם במקום מנוחתו של הרבי מליובאוויטש ברובע קווינס.

הנסיעה ל'ציון' הרבי הייתה ביום שישי. בשעה שאוטובוס המשלחת עשה את דרכו ממנהטן אל היעד שוחח הרב קוטנר עם חברי הקבוצה, כדי להכין אותם נפשית לקראת הביקור.

הוא סיפר להם על אהבתו של הרבי לכל יהודי, על האכפתיות שלו לכל אדם, ועל יחסו המיוחד למי שמסרו את נפשם למען הגנת העם והארץ. הוא סיפר כי הרבי הציע לכנות את הפצועים 'מצוייני צה"ל', כדי לבטא את מעלתם ולא את היותם פצועים.

הוא גם שיתף אותם בחוויה העוברת על חסיד שמבקר ב'ציון' הרבי, והרחיב על הקשר הרוחני שבין החסיד לרבי. בעקבות הדברים היו כמה חיילים שאף ביקשו לטבול במקווה כהכנה לעלייה על ה'ציון'.

זיו נזקק למאמץ רב כדי לכתוב בעצמו את מכתב הבקשה, שאותו נהוג לקרוא ולהניח על ה'ציון', אך ישב וכתב אות אחרי אות.

כעת פנתה הקבוצה ל'ציון' עצמו. הרב קוטנר המליץ לחיילים לקרוא את פרק התהילים האישי שלהם, המתאים לגילם.

כשניגש זיו לקרוא את פרק התהילים ביקש הרב קוטנר לדעת את גילו. "אני בן עשרים וחמש", ענה הקצין.

הרב קוטנר דפדף לפרק כו, שאותו קורא מי שמלאו לו עשרים וחמש שנים והוא עומד בשנתו העשרים ושש. יחד קראו את הפרק מילה במילה.

כשנסתיימה הקריאה אמר לפתע זיו: "טעיתי. אני עדיין בן עשרים וארבע. יום ההולדת שלי יחול רק בעוד עשרה ימים". הרב קוטנר דפדף לפרק הקודם, ויחד קראו השניים את פרק כה.

במהלך הביקור התחוור לרב קוטנר עד כמה הביקור הותיר חותם על החיילים. כמה מהם בכו בהתרגשות, ועל פני כולם ניכרה התרגשות עזה.

בשבת חגגה המשלחת באפר-איסט-סייד במנהטן, וחבריה היו אורחי הכבוד בסעודת שבת מפוארת, בהשתתפות כחמש-מאות מבני הקהילה המארחת.

הרב קוטנר ישב לצד זיו שילון. במהלך הסעודה פנה אליו זיו ואמר: "אני רוצה לחלוק איתך משהו. יצאתי מהרבי בהרגשת מועקה כבדה".

הרב קוטנר נדרך. "מה קרה?", שאל.

זיו ענה: "לפני שנכנסתי ל'ציון' עשיתי לעצמי סימן שאם אמצא בפרק התהילים שלושה רמזים למילה 'יד' – זה יהיה לי לאות שידי הימנית תירפא. זו הייתה תחושה פנימית לא מוסברת".

זיו תיאר את המאבק הרפואי על יד ימין. הרופאים נטו לכרות גם אותה. הסיכוי שתשוב לתפקד – אפסי, אמרו לו. אך זיו התעקש ובחר לעבור סדרת ניתוחים נוספת.

"כאשר קראנו את פרק כו", המשיך ואמר, "מצאתי את שלושת הרמזים. בפסוק ו הופיעו המילים 'אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי', בפסוק י – 'אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם', ובהמשך היה רמז ממשי ליד ימין: 'וִימִינָם'... כל-כך שמחתי!

"לאחר מכן התחוור שטעיתי בחישוב גילי. בפרק כה לא מצאתי אפילו רמז אחד. מאז אני לא יודע את נפשי. לא קיבלתי את הברכה! מה יהיה?"...

הרב קוטנר נבוך. ליבו נכמר על החייל. הוא ביקש בליבו שהקב"ה ישים בפיו את המילים הנכונות. פתאום הבזיק רעיון במוחו. "אמור לי", פנה אל זיו, "מה תאריך הלידה העברי שלך? ייתכן שהחישוב שלך היה מוטעה כי חישבת על-פי התאריך הלועזי".

זיו הרהר רגע וענה: "כן, התאריך העברי שלי הוא כ"ג באייר".

למשמע הדברים ניתר הרב קוטנר ממקומו: "אתה יודע מה התאריך היום, יום שישי? – כ"ג באייר! היום יום הולדתך העשרים וחמישה! היום אתה מתחיל לומר את פרק כו, ובו אכן נמצאו שלושת הרמזים שחיפשת!". שמחתו של זיו לא ידעה גבול.

ביום שלישי בשבוע הבא ניגש זיו אל הרב קוטנר. "ראה", אמר בקול רועד והרים את ידו הימנית. הוא הניע את האצבעות. בפעם הראשונה מאז הפציעה הן נענו לו. "הברכה מתקיימת!", אמר בהתרגשות גדולה.

בחנוכה האחרון נרשמה עוד תפנית חיובית בהחלמתו של זיו שילון: הוא הדליק בעצמו נר ראשון של חנוכה במרכז הרפואי תל השומר. עיניים רבות זלגו דמעות כאשר אחז את הנר בידו הימנית והעלה אור של ניצחון בחנוכייה.