בפרשתנו אנו מתחילים מסע ארוך ומפותל – תהליך היווצרותו של עם ה', והפיכתו ממשפחה לעם. זהו תהליך סבוך ומרתק, המלא במורדות ועליות, נסיגות ונסיקות. לאחר כל המסע הארוך של אברהם ויצחק, יעקב שב לארץ כנען – ארץ מגורי אביו, ומתיישב שם. שנים עשר בני יעקב מתחילים לברר לעצמם, כל אחד ואחד לעצמו – את תפקידו המיוחד. את מקומו, תכונותיו, ומעמדו.

במשפחה מצומצמת, כמו משפחתם של אברהם ויצחק, ישנם הורים – אב ואם, וישנם בנים – אחד ממשיך את הדרך, והשני עוזב אותה. אולם במשפחתו של יעקב, המתפתחת לעם ישראל לאט ובזהירות, יש מקום ליותר מסגנון אחד, וכל אחד ואחד מה"שבטים" מוצא לעצמו את מקומו שלו.

בפרשה זו, יעקב הינו פסיבי לחלוטין. שם הפרשה "וישב יעקב" – המהווה בעצם כותרת למאורעות השונים המסופרים בפרשה, מסמל את השתקעותו של בחיר האבות בלימוד תורה, את העובדה שאט אט הוא מתבסס בארץ, וכל אחד מבניו מתחיל מסע כדי למצוא את מקומו.

יעקב "יושב" - הוא אינו משנה דברים או פועל במציאות, כרגע, שרביט התהפוכות בידי בניו. מבין בני יעקב, נתקלים אנו בשתי דמויות של מנהיגים: יהודה ויוסף. לכל מנהיג אופי משלו, השקפת עולם מיוחדת, והתנהגות שונה. בירור המקום בין יהודה ליוסף, והדיון מי המתאים מביניהם להנהגה, הוא דיון ארוך מאוד ומפולפל, שיסתיים בעז"ה בביאת גואל, שיאחד שני כוחות אלו להנהגה אמיתית וראויה.

כשאנו באים להתעסק מעט בסוגיה זו, חייבים אנו לזכור: יוסף ויהודה אינם חפצים בטובתם האישית, כי אם בטובתו של עם ה'. יהודה ויוסף שניהם היו צדיקים עליונים, קדושים וטהורים. יהודה הודה מול כל אנשי עירו על מעשה אינטימי ורגיש שעשה, ויוסף הצדיק שעמד בניסיונות הקשים ביותר בהיותו במצרים, כשאף אחד לא היה על ידו להשגיח על מעשיו ולהלשין. יהודה ויוסף, בוויכוח הנוקב בניהם מחפשים את הטוב והרצוי עבור העם, לא את טובתם האישית.

השבת נשתדל להתבונן ולהעמיק מעט בדמותו של יוסף. חשוב להדגיש כי אין אנו נוגעים אפילו בקצה-קצהו של הנושא, והחפץ לרכוש מבט עמוק ומקיף על הדברים ילמד את הדברים הנפלאים המובאים בדברי חז"ל.

בפרשת השבוע אנו קוראים על חלומותיו של יוסף. החלומות מלווים את חיי יוסף, ואנו קוראים על כך שהוא פותר חלומות לשרי פרעה, ולאחר מכן – לפרעה עצמו. אם נעמיק, נמצא מכנה משותף ברור בין כל הפתרונות שמציע יוסף לחלומות, לעצמו ולאחרים. בפרשה אנו קוראים שיוסף חולם על כך שהוא ואחיו אוספים אלומות של תבואה בשדה, אלומתו נעמדת וכל האלומות משתחוות לאלומתו. חלום נוסף אותו חולם יוסף בפרשתנו, הוא חלום הכוכבים. יוסף רואה בחזיונו כי השמש, הירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לו.

יוסף יכול היה לפרש את החלומות בצורה פשוטה: חלום האלומות מעיד על כך שיהיה לו הרבה תבואה, וחלום הכוכבים מעיד על כך שיהיה לו מזל טוב, שבשמים חפצים בטובתו וכדומה. אולם יוסף אינו כך – יוסף לוקח את החלום למקום הגבוה ביותר, הוא רואה זאת כהזמנה למנהיגות, כמסר ושליחות משמיים שעליו להוביל את עם ה'. גם בחלומם של שר המשקים ושר האופים, המופיע לקראת סיומה של הפרשה – רואים אנו תופעה זו. את חלומם הוא אינו מפרש כדבר נקודתי, אלא כתופעה המעידה על כל עתידם, לחיים ולמוות. תופעה זו נראית בבירור גם בפרשה הבאה – "מקץ", כשיוסף מבאר את חלומו של פרעה. פרעה חולם על שבע פרות רזות, הבולעות את שבע הפרות השמנות, ועל שבע שיבולים רזות הבולעות את שבע השמנות. אנו רואים במדרש את ביאור החרטומים לחלום פרעה: יש שפרשו שילחם ב7 מלחמות, יש שאמרו שיולדו לו 7 בנים ו7 בנות, וכין על זה הדרך. פרעה לא היה מרוצה מפתרונות החרטומים, כי הרגיש בליבו שאין זו האמת. ואכן, כשמגיע יוסף הוא מבאר את החלומות כדרכו - בצורה הרחבה ביותר: 7 שנות שבע, ו7 שנות רעב בכל העולם, כאשר לפרעה יש אפשרות לפעול למען המצב, ועליו לעשות כן. בנוסף, יוסף מציע לו דרך פעולה מעשית.

יוסף הוא פותר חלומות - מגשים משאלות. הופך את הרצוי למצוי, את הבלתי אפשרי למושג. יוסף הוא מנהיג, אדם היודע לראות דברים בצורה רחבה ומערכתית, ולא נקודתית ומצומצמת. נמצאים אנו בדור שיש בו משבר מנהיגות חמור. זקוקים אנו נואשות למנהיגים הרואים למרחוק, מנהיגים בעלי השקפה רחבה ועתידית. מיוסף נלמד מהי הנהגה, מהו חזון.

כל אחד ואחת מאיתנו מנהיג הוא את חייו שלו. האם אנחנו דורשים מאתנו את המרב, או שאנו מוותרים לעצמנו ומעגלים פינות? האם אנו מחליטים לטווח רחוק? האם אנו חושבים קדימה?