בסופה של הפרשה, יוסף הצדיק – הנמצא בבית הסוהר, פותר את חלומותיהם של שר האופים ושר המשקים. לאחר שיוסף מבשר לשר המשקים שפרעה ישיב אותו למשרתו, מבקש ממנו יוסף שכשיחזור למעלתו הראשונה, יפעל לשחרורו מבית הכלא.

הפרשה מסיימת בפסוק: "ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו". פסוק זה הינו תמוה מאוד, הרי אם הוא לא זכר, ברור שהוא שכח. מדוע התורה מציינת שני ביטויים אלו יחד, היה מספיק אחד מהם.

אלא אומרים לנו חכמינו זכרונם לברכה, ששר המשקים עצמו לא זכר את יוסף, אולם הייתה התערבות מיוחדת מבורא עולם, שהוא גם שכח אותו. שר המשקים מצד עצמו – לא זכר, אולם בורא עולם, המדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, חפץ היה ללמד את יוסף הצדיק מסר חשוב, ולכן גרם לשכחה מיוחדת. חכמינו מסבירים לנו, שיוסף צריך היה להתפלל לפני ה' על שחרורו, ולא להסתפק בבקשת עזרה משר המשקים. חיסרון התפילה גרם לכך ששר המשקים שכח את יוסף, ולא זכר את בקשתו.

מפרשה זו נלמד אנו על חשיבותה הגדולה של התפילה. גם אם נראה לנו שאנחנו "מסתדרים לבד", ושהפיתרון יגיע גם בלא תפילה – חשוב תמיד לזכור כי בורא עולם הוא המחליט באמת כיצד יתרחשו דברים בעולמו. הקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודיה ויהודי, ומחכה לתפילתו. נשים לב גם אנחנו: האם אנו תולים תקוותנו ב"שרי משקים" למיניהם, או שאנו חכמים מספיק כדי לזכור מיהו "המלך", מי השליט האמיתי.