בכל יום מזדמן לנו לשמוע עשרות פעמים
ברכות וקדישים אשר נוכל לענות אחריהם
'אמן', אך מרוב ההרגל שבדבר, יכול האדם
שלא לדעת מה הוא מפסיד במו ידיו.
נפסק ב'שולחן ערוך': "על כל יהודי לענות
מידי יום 09 אמנים על ברכות. לפיכך נהגו
רבים לברך ברכות השחר בבית הכנסת
בצוותא, באופן שהאחד מברך בקול רם
וחבריו עונים אמן על ברכותיו, ואח"כ עומד
השני ומברך וכולם עונים לו וכו'".
אך מה מיוחד כל כך בעניית אמן שהקפידו
חכמים שיענה האדם 09 אמנים בכל יום?
זאת נראה במעשה הבא: "סיפר אחד
מתושבי ירושלים מעשה מיוחד בגודל
חשיבות עניית אמן אחר ברכה של כל
יהודי, וקל וחומר אחר ברכתו של צדיק.
בירושלים ישנו בית כנסת מרכזית ומוכרת
לכל, הנקראת "שטיבלאך 'זכרון משה'".
באחת השנים, ביום ראש השנה, היה יהודי
ממתפללי בית הכנסת, שהיה נוהג בקביעות
כל שנה לקנות עליה לתורה מסוימת.
והנה, באותה שנה, נרדם אותו יהודי בשעת
מכירת העליות ולא הספיק לקנות עליה זו.
כשהתעורר היהודי ושם לב שלא הספיק
לקנות את העליה שאותה נוהג לקנות
במשך שנים בראש השנה, נבהל עד מאוד
וחשש שאולי זה סימן לא טוב שמסמנים לו
מהשמיים ביום הדין.
מיד רץ הוא אל הגאון הצדיק, הרב ישראל
פישר זצ"ל וסיפר לו את כל אשר קרהו.
הרגיעו הרב פישר זצ"ל ואמר לו: "הרי קנית
לבסוף עלייה אחרת, לא נורא, שנה הבאה
תקנה ב"ה את העליה הקבועה שנהגת...".
לא חלפו שלושה חודשים מראש השנה,
ואותו אדם נפטר לבית עולמו.
באו ושאלו את הרב פישר זצ"ל: "כיצד יתכן
הדבר? הרי הרב הרגיעו שאין בכך כלום
ובשנה הבאה יזכה לקנות את העליה
הקבועה?".
הרב פישר זצ"ל ענה להם מיד ואמר: "מה
אתם רוצים שאני יעשה, הרי הוא לא ענה
אמן על ברכתי", ולכן הברכה לא
התקיימה וגזירת המיתה לא התבטלה.
כמה חשוב לענות אמן אחר כל ברכה
שמברכים את האדם, ובפרט של צדיק.
כותב מרן גדול הדור, הרב שטיינמן שליט"א:
"כשנמצאים בעולם הזה אינם מבינים את
חשיבות הדבר של אמן, שזה שווה
מיליארדים מיליארדים, ולא מעריכים את זה.
ואילו בעולם הבא כל אמן יעזור לו. ואם
יחסר לו אמן – כמה יחסר לו זה! ואף אמן
אחד יכול להציל!.
פעם היו יהודים מקפידים מאוד בעניית אמן,
והיו מחפשים עוד אמן ועוד אמן, עד שהיו
הולכים מאחד לאחד כדי לשמוע את
הברכות ולענות אמן.
ולכן יש האומרים את ברכות השחר בקול,
כדי שיוכלו לענות אחריהם אמן, וזה דבר
טוב מאוד שהם מזכים אחרים במצוות".
וידוע שהיה הרב חיים קנייבסקי שליט"א נוהג
בכל בוקר עם אשתו הרבנית זצ"ל, שהיה אחד
קורא את ברכות השחר והשני ממתין ועונה
אמן על כל ברכה, ואח"כ היו מתחלפים.
אמרו רבותינו ז"ל )שבועות לו.(: שמעלתו של
העונה אמן כה גדולה שבזכותו מתקיימת
הברכה. וועליו נאמר: "גדול העונה אמן יותר
מן המברך" )נזיר סו.(.
שכדי שתתקים הברכה צריכים 2 עדים,
והראשון שמברך הוא מעיד בברכתו שהקב"ה
הוא מקור כל הברכה, אך אין הברכה
מתקיימת עד שיהיה עד נוסף, ולכן כאשר בא
השני ועונה אמן, הוא מקיים בכך את העדות,
שמסכים לדברי המברך, ולכן הברכה יורדת
בזכות העונה אמן.
כותב רבנו בחיי זצ"ל: 'ועל הנזהר לענות אמן
אחר כל ברכה ששומע, הרי הוא מכבד את ה'
יתברך באמת אשר עליו אומר הקב"ה: "כי
מכבדיי – אכבד" – אתה כיבדת אותי בעניית
אמן, אף אני אכבד אותך.
וכל מי מי שאינו נזהר לכוון בכל כוחו באמירת
אמן, הרי זה מבזה את השם יתברך, ועליו
אומר הפסוק: "ובוזיי יקלו", ומורידים אותו
למדור האחרון בגיהנום".
מסופר על הרבי הקדוש, ר' יחזקאל שרגא
משינאווא זצ"ל שהיה מקפיד מידי יום לשמוע
את ברכות השחר מכמה אנשים, כדי לענות
אחריהם אמן.
וכותב הצדיק בעל 'היסוד ושורש העבודה':
"מן הנכון שיזהר להשמיע ברכותיו כל מה
שאפשר בפני אחרים, כדי שיענו אמן אחר
ברכותיו".
מסופר על ר' יצחק אבוהב זצ"ל שנידה את
הגאון הצדיק ר' מרדכי יפה זצ"ל, בעל
ה'לבושים' בגלל שלא ענה אמן אחר ילד קטן
שברך על תפוח, ואמר לו שהקב"ה הקפיד
אתו על כך ונגזרה עליו ממיתה, ולכן נידה
אותו כדי שיתכפר לו אותו עוון.
מדוע נגזרה עליו מיתה? כיוון שלא ענה 'אמן'
אחר ברכת ילד קטן! מבהיל ביותר!
כותב הגאון הצדיק, ר' יעקב שכטר שליט"א:
"הניחו ברכה באהליכם והרגילו את בניכם
ובנותיכם היקרים, לברך ברכת הנהנין
תחילה וסוף וכן את ברכת אשר יצר בשפה
ברורה ונעימה, והרגילו את כל בני הבית
לענות אחריהם אמן בקול, וכך יהיה נהוג
בכל בוקר, שאחד מבני הבית יברך את כל
ברכות השחר בקול ובמתינות, ויענו כולם
אחריו 'אמן' ועל ידי זה תנוח ברכה
בבתיכם".
גדול הדור, הרב שטיינמן זועק: "אמן זה
מיליארדים, אין מושג כמה אמן אחד יכול
להציל למעלה! זה מיליארדים!".
