"קורח, בן דודם של משה ואהרון שהתמרד כנגד מנהיגותם היה אדם תאב שלטון ושררה, מתוסכל מכך שדילגו עליו ב"סבב המינויים האחרון"...הביקורת שלו כלפי משה (ואהרון) הפכה להיות אישית, שקרית ועטופה בהרבה להג צדקני" – כך פותח מר שילה אושרי, ידיד המלומד את מאמרו "לפרשת קורח". וגם אומנה, נכון הוא הדבר. קורח מעליל על משה ואהרון דברים "שלא היו ולא נבראו" אשר גרמו (כמעט) במישרין "לשפיכת דמם" [תרתי משמע]. הייתה זו "עלילת דם" מן הסוג הגרוע ביותר, מרושעת ומשוללת יסוד ובעיקר, אמת.

"עלילת דם" עפ"י הגדרתה המילונית היא – אשמת שקר ששונאי ישראל (בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה ובמקומות שונים) טפלו על עם ישראל, מסיבות שונות ומשונות. המילה "דם" הוצמדה למילה "עלילה" בעיקר מפני שהם טענו כי היהודים משתמשים בדמם של נוצרים (בעיקר, ילדים/ילדות) ללישת המצות לחג הפסח. נראה לנו להוסיף שהמילה "דם" הוצמדה למילה "עלילה" משום שכל מי שמעליל על הזולת כדי להשפילו, לבזותו ואולי אף, לפעמים, לגרום "להיעלמותו", הוא שופך את דמו. קורח ניצל בציניות ולרעה את הכוח אשר בפיו [כבלעם הרשע] וגרם להשפלתם ולביזויים "עד עפר" של שני בני דודיו הצדיקים.

מלימוד ימי עם עולם, ידועים לנו עלילות דם נוראיות שבסיסן היה על רקע אנטישמי. לצערנו הרב, עלילות הדם לא נכחדו מן העולם. בימים אלה ממש, אנו עדים לעלילות דם מודרניות, עכשוויות וזמינות לכל דכפין ודצריך. כתושבי ישראל יחד עם מנהיגנו, אנו מואשמים כמעט בכל כלי המדיה והתקשורת [=תשקורת] "באחריות לרצח העם הפלשתיני", במעצרם של "לוחמי חופש שוחרי שלום" ובהתעללות ברוטאלית בהם ועוד. אין זה המקום להרחיב ולפרט את כל רשימת עלילות הדם מאז ומעולם ודי אם נזכיר אחדות מהן, כגון: "עלילת הדם של ויליאם מנוריץ" [עלילת הדם הראשונה, מזרח אנגליה 1149], "עלילת הדם בדמשק" [סוריה 1840], "עלילת הדם בקייב ע"י בייליס" [רוסיה 1913] ועוד.

לצערנו, כמעט ואין מלמדים ו/או מספרים על עלילות דם שאירעו ליהודים בארץ תימן. במשך מאות בשנים יהודי תימן סבלו אף הם מגזירות וחוקי גזע אנטישמיים, מדיכוי מתמשך, מהשפלה וביזוי ואכמ"ל. אחת מעלילות הדם אירעה בצנעא לאחר הירצחו של האימאם יחיא [1948] ומעשה שהיה כך היה: ביום שבת, ט"ז בכסלו תש"ט [1949] נשלחה מרשעת ערביה בשם חביבה להטביע בנות ערביות בנות 5-7 בשכונת היהודים [כדי להאשימם בהרג ערבים]. פושעת זו הצליחה חלקית במשימתה והצליחה להטביע בבאר המים של משפחת מארי סאלם אל-קיסר זצ"ל שתיים מן הבנות משום שהשלישית הצליחה לברוח. כל תושבי האזור המודאגים "התנדבו" לעזור בחיפושים. לאחר "חיפושים יסודיים" נמצאו הבנות. יהודי הכפר לא הרגישו בתכונה השוררת היות והיו עסוקים "בעונג השבת". מיד השמועה נפוצה כי היהודים הטביעו את הבנות. המון צמא דם נהר אל השכונה היהודית לעשות בהם שפטים. כל יהודי שנקרא בדרכם הוכה עד זוב דם. שישים אנשים (מרבני ונכבדי הקהילה) נכבלו ונשלחו לבית הסוהר. במוצאי השבת כבר צרו על הכפר היהודי מאות מתושבי האזור כשהם משולהבים ודורשים "נקמת דם". היהודים הסתגרו בבתיהם ובבתי הכנסת בפחד אדיר. סכנת מוות ריחפה עליהם. בדרך נס, למושל המחוז נודע שהייתה זו "עלילת דם" וליהודים אין קשר לטביעתן של הבנות. מיד, שלח את חייליו אשר הגנו בגופם על היהודים ואף הצליחו להדוף את ההמון הנסער. למחרת, הילדה שברחה סיפרה בחקירתה את האמת והסגירה את חביבה המרשעת שלאחר עינויים קשים "נשברה" והסגירה את יוזמי המזימה השטנית. אך, "פטור בלא כלום אי אפשר" וכדי לרצות את תושבי המחוז הערביים, נערך "משפט ראווה" לחלק מן "האסירים היהודים". בגלל "חוסר הוכחות" רובם "שוחררו בערבות" ורק ארבעה יהודים "נאלצו" לשלם את המחיר והושארו בכלא עד יעבור זעם והעיר צנעא שקטה ודממה. "תיפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן". 

שבת שלום ובשורות טובות!!!

באדיבות ד"ר מוטי גולן, לימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת