התבוננות "מדוע דווקא" לאי"ם – פרשת בראשית

[1] א,א: בראשית ברא אלוהים: ש: מדוע דווקא 'ברא' ולא 'עשה' או 'יצר' (כפי שנאמר ביצירת האדם; ב,ז, וכן ביצירת חיית השדה ועוף השמים; ב,יט)? ת: 'ברא' מלשון הבראה ותיקון. חלק מהבריאה היא עשייה 'יֵש מיֵש', והרי ראינו שהארץ כבר הייתה בעת הבריאה (פסוק ב'), אלא שה' שינה אותה ואת השמים למתכונתם הנוכחיים, הוא הבריא אותם ממצבם הקודם המקולקל (תוהו ובוהו, שמים ומים מעורבבים) למצבם הנוכחי, הבָּריא. זה מחזק את הסברה שאכן היו עולמות עוד לפני עולמנו המוכר לנו, כפי שנאמר בישעיה סה,יז: "כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הישנות ולא תעלינה על לב". כלומר היו שמים וארץ "ישנות" ועתה ה' מחדש אותם. בדרך כלל נאמרה עשיית העולם בלשון "יהי" או ציווי אחר, והיא עשייה 'יש מאין'. גם 'יצירה' היא לעתים 'יש מיש', כעין לצור צורה לדבר קיים, כגון במעשה העגל (וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט; שמות לב,ד). 'בריאה' נאמר רק בשמים וארץ, התנינים הגדולים (פסוק כא; ואולי היו כבר תנינים מסוג אחר בעולמות קודמים) ואדם (פסוק כ"ז; ואולי ה'אדם' בעולמות קודמים לא היה בצלמו של ה'). כנראה גם מלאכה היא בריאה (ב,ג; נראה שהמלאכה בעולמות הקודמים הייתה שונה ממלאכתנו), או שמדובר במלאכת ה' בלבד ('ברא אלוהים לעשות').

[1]  א,ו: יהי רקיע: ש: מדוע דווקא 'רקיע' ולא 'שמים'? ת: השמים המוכרים לנו הן רקיע שעברו תהליך של הפרדת המים אשר מעל ומתחת לרקיע. לאחר ההפרדה – לא מוזכר יותר 'רקיע' בלבד, אלא רק 'שמים' (פסוק ח') או 'רקיע השמים' (פסוקים יד, טו, יז, כ).

[1]  א,כו: בצלמנו כדמותנו: ש: מדוע דווקא 'בצלמנו' ולא רק 'כדמותנו'? ת: 'דמות' היא דמיון בצורה, 'צלם' הוא דמיון במהות, בתוכן, ביכולת, בתכונות. ה' ברא את האדם בצלמו, כלומר עם יכולות ופוטנציאל להגיע לשלמות כמותו. מכאן נבין שאנו בצורתו של ה' (והוא בצורתנו), ואנו מסוגלים ומצֻווים להתקרב ליכולותיו ולתכונותיו (לצלמו). דמות ה' אינה ידועה, אך ניתן לשער שהיא מתוארת במעֵין יונים חשמליים, שאינם נראים לעין האדם.

[1]  ב,א: ויכולו השמים וכל צבאם: ש: מדוע דווקא 'צבאם' ולא 'הנבראים'? ת: צבא סר למרות המפקד, ללמדנו שכל הנבראים ימשיכו לסור למרות ה', גם לאחר שכילה לברוא וליצור את השמים והארץ ומה שביניהם.

[1]  ב,ז: עפר מן האדמה: ש: מדוע דווקא 'מן האדמה' ולא רק 'עפר'? ת: יש עפר שאינו מן האדמה (יִתֵּן יְהוָה אֶת-מְטַר אַרְצְךָ, אָבָק וְעָפָר: מִן-הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ, עַד הִשָּׁמְדָךְ; דברים כח,יד; וכן: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת; במדבר יט,יז). אדמה היא שם כולל לארץ ואשר עליה (לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה; שמות כ,יא), עפר הוא שם כולל לחומר טחון דק. בדרך כלל העפר מוזכר בהקשר של אדמה ו'עפר הארץ' (כגון יג,טז; כח,יד), אך לא רק כך.

[1]  ג,יט: כי עפר אתה, ואל עפר תשוב: ש: מדוע דווקא 'כי עפר' ולא 'כי מֵעפר'? ת: אדם הוא עפר ("ואנוכי עפר ואפר"; יח,כז), שעבר תהליך יצירה והפחת נשמה. אמנם מקור האדם מן העפר, אך הוא נשאר ביסודו כזה.

[1]  ד,א: והאדם ידע את חוה אשתו: ש: מדוע דווקא 'ידע' ולא 'שכב'? ת: שכיבה עם אישה משלך ('אשתו') במכוון להריון ולהולדה אינה פעולה טכנית של שכיבה בלבד, כפי שנאמר באונס (כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם, אֶת-אִשְׁתֶּךָ; כו,י). כאן מדובר בקשר נפשי אתה, בידיעת האישה והבנת צרכיה. ידיעת אישה מוזכרת תמיד בהקשר של קשר נפשי בין בעל ואשתו, תוך הדגשת 'אשתו' (ד,יז; ד,כה).