בס"ד

יום הכיפורים

"שבעה רקיעים בשמים, באחד משבחים דבר זה, באחד משבחים דבר אחר אבל ברקיע השביעי משבחים את התשובה, שבוקעת את כל הרקיעים ושוברת את כל המחסומים ושורפת כל המקטרגים, שמגיעה עד כסא הכבוד, עד הקב"ה (אורחות צדיקים שער התשובה).

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו'.)

אפשר להבין בשכל איך זה שבכל שנה ושנה אנו מקבלים מתנה נשגבה ועצומה כזו שה' נותן לנו, שהוא מוכן לכפר ולמחול על כל החטאים שלנו? יש הסבר שכלי לכך שהוא יתברך מוכן לכפר ולתקן את כל מה שהחרבנו וקלקלנו? ואף מוכן לקרב אותנו אליו שנית, אחרי שכל כך התרחקנו? הרי אדם עשה  מה עשה וקילקל מה שקילקל, אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית?

רבינו הקדוש מגלה לנו שהסוד הזה טמון בנקודה ניסתרת שאליה שום פגם לא יכול להגיע, והיא נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. ואיך יהודי יכול לעורר מחדש את הנקודה הזו? אחרי שפגם כפי שפגם, אחרי שלא הצליח להתגבר על היצרים שלו, אחרי שכל החיות שלו כל השנה היתה מהתאוות שלו, לא מהשם ח"ו? לפחות שיתבייש. שידקור לו בלב. סליחה אבא על כל אותם טעויות שגרמו לי להיות רחוק ממך במשך השנה. תעזור לי לתקן. תעזור לי להיות בדיוק כמו שאתה רוצה.

תעשו משהו, תאותתו לי, תראו לי שאתם באמת רוצים אותי, שאתם באמת רוצים את הקדושה, שאתם באמת מצטערים על פגמים שפגמתם, שאתם באמת מתביישים, אם אני אראה את זה, אני כבר אבוא אליכם.

הקב"ה מוכן לחזור ולעורר את האהבה ולמחול על הכל, אך בתנאי שנתבייש במה שפגמנו, שבאמת נרצה לתקן. "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה – מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב ע"ב).

כי עיקר התשובה היא הבושה כותב רבי נתן – "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו ביותר – כמו כן הוא יתברך מרבה לסלוח ולמחול חטאתינו ביותר" (ליקו"ה נשיאת כפים ה, יח).

יהודי שרוצה את ה', שרוצה לנצח את התאוות ולברוח מהעולם הזה, אם הוא באמת רוצה, ה' לא יעזוב אותו. "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ומה הפתח הזה שאנחנו מתבקשים לפתוח? זו הבושה, הצער שיש לנו מכל מה שפגמנו. "רבונו של עולם אתה כל כך טוב אלי, כל כך חסדים, כל כך הרבה ניסים שאתה עושה לי, הרי שום דבר לא בכוחי, שום דבר זה לא הזכויות שלי, וזה מה שאני מחזיר לך? תעזור לי אבא לנצח את התאוות, תעזור לי שכל החיות שלי וכל השמחה שלי וכל העונג שלי בחיים יהיו ממך, מהקדושה, מדברים רוחניים. כי ברגעים הנדירים שאני זוכה להרגיש את זה, אני מבין שזו האמת רק שאני עוד לא יכול לזכות לאמת הזאת.

מחשבות כאלה, דיבורים כאלה, הם כה יקרים אצל השם יתברך.

מסופר על תלמיד חכם אחד שבא לפני החזון איש זי"ע בערב יום הכיפורים ואמר לו: אכן עולה בידי מדי שנה להרהר קצת בתשובה אולם מה כל זה שווה אם מיד לאחר היום הקדוש הכל חוזר וניעור, ואני חוזר לסורי? השיב לו החזון איש: "גם הרהורי תשובה יקרים מאוד בעיני השם יתברך".

ובדומה לזה מסופר על חסיד אחד שבא לפני הרב הקדוש בעל ה"נתיבות שלום" מסלונים זי"ע והיה חסיד זה בעל נפש גדולה ושאיפות כבירות מצד אחד, אך שבע אכזבות מצד שני על שלא עולה בידו להגשים את רצונותי לעלות בסולם ה'. חוששני, אמר החסיד לרבי, שמכל שאיפותי ורצונותיו לא ישאר מאומה, ועל קברי ייכתב ברבות הימים "פה ניטמן בעל השאיפות.... ענה לו הרבי בחיוך של רצינות: "ואני, אם הייתי רואה קבר כזה, הייתי הולך להתפלל עליו, וכי נקל הוא כל כך להיות בעל שאיפות"?!...

יום הכיפורים הוא יום של שמחה.

מקבלים "שחרור" מהאכילה, מהשתיה, משאר צרכי הגוף ומקדישים את היום כולו לנשמה. יש שמחה גדולה מזו? "יום זה הוא כלליות כל הימים, והוא מחיה כל הימים והוא מכניע את הלב לדבק כל הרצונות לה' יתברך לבד. ועל ידי זה נתבטל כל מיני מחלוקת בגשמיות ורוחניות ונעשה שלום, ועל ידי זה נמשך ששון ושמחה" (ליקוטי עצות). אין בלבולים, אין התלבטויות, אין כוחות מנוגדים שמושכים כל אחד לכיוון אחר, אנחנו כל כך בשלום עם עצמנו, כל כך מחוברים, כמו הרגעים האלה בחיים, שבהם אנחנו בכזו דבקות, כל כך מחוברים אליך אבא, שאנחנו לא רוצים אז שום דבר אחר, רק אותך.

"כשאדם הוא לא שמח הוא לא יכול להתגבר על היצרים שלו! הוא לא יכול לבטל את התאוות שלו! כי התאוות שלו נותנות לו איזו חיות, הוא חי מהתאוות. בשביל שאדם יוכל לוותר על התאוות שלו הוא צריך שתהיה לו חיות אמיתית, שתהיה לו שמחה מכל מצווה שהוא מקיים. הוא לא צריך תאוות אכילה, לא תאוות ממון, הוא לא צריך שום דבר! יש לו חיות מהשם! יש לו שמחה מהשם! ברגע שיהודי שמח בתורה ובמצוות הוא מלא חיות והוא יכול להתבודד יום יום עד שיבטל את התאוות! כי הם חיינו ואורך ימינו! איך אדם יכול לעזוב שנייה את התורה?! זה כמו שעוזב את החיים! שורש כל התשובה זה רק שמחה. תשובה זה לא רדיפה עצמית! תשובה זה להתחבר עם השם! לשוב אל השם! אתה רוצה לחזור בתשובה? תשמח! תשמח במה? בכל קשר שיש לך עם הקב"ה. הכי קטן! בשביל מצווה אחת כדאי לך לחיות פה 120 שנה. רק בשביל לעשות מצווה אחת! רק בשביל שיהיה לך איזה קשר עם בורא עולם! כשאדם שמח הוא יכול להתחנן לפני בורא עולם! הוא יכול להתבודד יום יום עד שיבטל לגמרי את התאוות.

כל תאוה שיש לאדם זו קללה. כל תאווה זה עונש הכי גדול! למה? כי מה נקרא עונש ומה נקרא שכר? שכר זה כשאדם דבוק בהשם, עונש כשאדם מנותק מהשם. כל תאווה מנתקת את האדם מהשם! כל תאווה! צריך להתחנן לפני בורא עולם: תרחם עלי! תרחם עלי! תעזור לי הקב"ה! תעזור שכל החיות שלי תהיה מהתורה! מהמצוות! תזכה אותי לרקוד משמחה שיש לי כיפה! לרקוד משמחה שנטלתי היום בבוקר נטילת ידיים! בטל ממני את התאוות! בטל ממני את תאוות אכילה בשלמות! שאני יאכל בשביל לחיות! זכה אותי ללכת כל היום עם תודה והודאה, לרקוד ולשמוח על כל מצווה שאני עושה" (המברך את עמו ישראל בשלום).

ביום כיפור כולנו ביחד. גם האנשים הפשוטים, שלא זכו לקיים הרבה מצוות באים ומצטרפים לציבור כולו. כשחז"ל אמרו "שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון" הם התכוונו גם ליהודים שהם לא שומרי מצוות כלל. אבל אם קצת מתבוננים, מגלים כמה מצוות מקיים כל יהודי. לא רק ברית מילה, מצה בפסח וצום יום הכיפורים, גם כיבוד אב ואם, וצדקה, וגמילות חסדים ועוד ועוד.

ביום כיפור כולנו יחד. ביום כיפור מתפללים יחד עם העבריינים. למה? כי ה' רוצה את כולם. זה היופי של היום הקדוש הזה. שהוא מחבר בין כולם. הוא גם מחבר בין המצוות, אלה של בין אדם למקום, שניתנו לנו בהר סיני, ובין אלה של בין אדם לחברו, שגם הן מצוותיו של בורא העולם. מי שציווה אותנו להניח תפילין ולשמור שבת הוא גם ציווה אותנו להיות סלחן, וטוב לב, ולתת צדקות, ולחייך לאנשים. צריך להיות בני אדם טובים וגם יהודים טובים. אי אפשר להיות יהודי טוב בלי להיות אדם טוב. ועדיין עיקר העבודה שלנו זה בין אדם לחברו. כי זה הכי קשה. לזכות בכפרה של יום הכיפורים צריך לפייס תחילה את מי שנפגע מאיתנו. כי על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. הצרה הכי גדולה שלנו, שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים, שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.

כשאדם נלחם, כשהוא מתעקש שהוא צודק אז הכל סתום. באותו רגע שהוא מוריד את הראש ומוותר, הכלים, שהיו קודם מלאים ביישות שלו מתרוקנים בשניה אחת. פתאום אותו אחד שרק לפני רגע היה קצת רשע בעיניך, פתאום אתה רואה בו טוב, ואתה יכול להגיד לו כמה מילים טובות, מהלב. הכלים שלך התרוקנו אז ה' יכול לשלוח לך את האור שלו.

יש 60 ריבוא אותיות בתורה כנגד 60 ריבוא נשמות, כל אות בתורה זה כנגד נשמה. אם אין אהבת חברים, אם לא אוהבים כל יהודי בלב ובנפש אז אי אפשר לקבל תורה, משהו חסר בה.

כמה חשוב לפרגן, להגיד מילה טובה, אדם מסתובב עם מצב רוח קודר ומישהו שפוגש אותו אומר לו איזה מילה טובה, משבח את הבן שלו, האדם הזה שעד לפני רגע היה שבור ומדוכא, הופך להיות הכי מאושר בעולם. תאיר פנים לבני אדם, העולם כולו יאיר פנים אליך.

מה זה אהבת חברים? זה כשמשפילים אותך ופוגעים בך ומצערים אותך ח"ו ואתה מלמד כף זכות, אתה יודע שזה הכל רוח שטות, רוח רעה שנכנסה בשני, אין לך שום הקפדה עליו. רק כף זכות.

"ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי כל העם בשגגה". כשהגיע בשנה אחת הרה"ק רבי צבי הירש מזידטשוב זי"ע לקטע זה הנאמר בליל יום הכיפורים, שאל בקול רם: וכי אפשר שכל העם שוגגים ואין ביניהם מזיד? אלא – הרים את ידיו כלפי שמיא ואמר: רבונו של עולם, אני מעיד עליהם שאין בהם שום אדם שיאמר "לשם יחוד" קודם שעושה עבירה (כלומר, הריני מוכן ומזומן לעשות עבירה, כשם שאנו אומרים קודם עשיית מצווה). אם כן, יתכן לומר שכולם שוגגים!

כל יהודי יש לו נקודה טובה, נקודה שמיוחדת לו. אחד מרבה בצדקה, אחד מאריך בתפילה, כשאוהבים אחד את השני מתעוררים מהנקודה הטובה של השני. לעומת זאת אם מדברים על מישהו, כבר אי אפשר לקבל ממנו.

מורנו הרב:["אין לך יהודי שהוא לא צדיק בפנימיותו, בתוכו, בעומק נשמתו, שאין לו איזה ניצוץ קדוש. וכמו שאומר "הבן איש חי" – אין לך אדם שאין לו שעה, אפילו הרשע הכי גדול יש לו הרהורי תשובה אמיתיים.

הגמרא (בבא מציעא פה ע"ב) מספרת שרצה רב חביבא בר סורמקי לראות את המרכבה של רבי חייא בשמים. הוא ביקש מאליהו הנביא, התחנן לפניו, בכה לפניו, אני רוצה לראות את רבי חייא אני רוצה לראות את רבי חייא, אמר לו אליהו הנביא תיזהר! ישרפו לך העיניים אם תראה אותו, אתה תשרף מהאש לו! אמר לו אליהו הנביא אותי אתה יכול לראות אבל רבי חייא זה הכל אש, מרכבות של אש, מלאכי אש תיזהר! אתה מבקש בקשה יותר מדי גדולה, אבל רבי חביבא לא יכל להתאפק, הוא לא עמד בניסיון והסתכל במרכבה של רבי חייא, ומיד נשרפו לו העיניים, ניצוץ אחד מרבי חייא שרף לו את העיניים והוא נהיה עיוור הוא כמעט נשרף לגמרי. למחרת הוא הלך למערה של רבי חייא ובכה ובכה "רבי חייא תחזיר לי את מאוד העיניים" ורבי חייא החזיר לו את הראייה. אומר הארי הקדוש: מי זה רבי חייא? מה זה רבי חייא? זה כזה צדיק שאין בו שום השגה, למה? כי הוא הלך מעיר לעיר ממושב למושב יומם ולילה להרביץ תורה בישראל, הוא לא ישן לא נח לרגע.

אומר הזוהר הקדוש: אדם שמחזיר בתשובה אין שום שער שיהיה סגור בפניו, פותחים לו את הכל נותנים לו את כל גנזי דמלכא, ה' לוקח אותו מחבק אותו משתעשע איתו יותר מכל הצדיקים בגלל שהוא החזיר בתשובה, ונותנים לו את כל המפתחות, פותחים לו את כל השערים, מגלים לו את כל סודות התורה.

אדם מחויב להחזיר אנשים בתשובה כמו שאמר יהודה "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי" יהודה צעק! איך אני אעלה אל אבי, איך אני אעלה לשמים והנער איננו איתי, מי זה הנער הזה? הנער הזה זה כל עם ישראל, זה כל הנערים האבודים האומללים שרחוקים מה', איך אנחנו נבוא לשמים ונגיד שלא החזרנו אותם בתשובה"] (עד כאן מורנו הרב)

מתי יום הכיפורים יטהר אותנו מכל חטאינו? כשנעשה מעשה כדי לטהר את עצמנו. "לפני ה' תטהרו". לפני שה' יטהר אותנו צריכים לטהר את עצמנו (כלי יקר). ואיך נטהר את עצמנו? ע"י שנעשה תשובה. ואין אדם שאין לו שעה.

כמו בסיפור הבא:

                                    גלגולו של ספר תורה

כל חיי אני סופר סת"ם, אך האיש שהגיע אלי להזמין ספר תורה לא היה דומה לאף אחד לפניו. הוא בכלל לא נראה כאחד שקשור לספר כלשהו, ובוודאי לא לספר תורה. בפגישה הראשונה הוא הוציא מכיסו כמה אלפי דולרים וביקש שאתחיל לכתוב. לאחר מכן נעלם לכמה חודשים. פתאום שוב הופיע, שאל איך מתקדם ושילם עוד חלק מהסכום. כך זה התנהל עד סיום הכתיבה. ביום שנקבע להכנסת ספר תורה – קרה הדבר המחריד ביותר: ספר התורה נגנב מביתי. זה קרה שלוש שעות לפני שהייתי צריך למסור לו אותו. הייתי בהלם מוחלט.

קשה לי להעביר במילים מה הרגשתי באותו רגע. הדם כאילו אזל מפניי, מגופי ומרגליי. חשתי קור, ממש קור. רגליי כשלו, ספק התיישבתי ספק נפלתי על הרצפה. חשתי אימה, חרדה ופחד.

מה אני עושה עכשיו???

באותם רגעים לא חשבתי על הכסף שאאלץ להחזיר למזמין, ואפילו לא על איך אני מתקדם הלאה, חשבתי רק על הטקס העומד להיערך בעוד כמה שעות, על האנשים הרבים שהוזמנו, על המזמין שבוודאי מתלבש כעת בחגיגיות, על הקייטרינג ובית הכנסת שלובש חג, עם עגלות, מנורות, חופה ורמקולים.

ורק חתן השמחה – ספר התורה – לא יהיה שם. מה אני עושה כעת? איך בכלל אמצא את הכוח לספר לו על כך?

٭ ٭ ٭

התקשרתי לאחד מחבריי לדירה וסיפרתי לו. הוא הגיע במהירות ובדרך הזעיק משטרה. הוא התיישב לידי, ויחד טיכסנו עצה מה לעשות. השוטרים הגיעו לקחת טביעות אצבעות ושאלו שאלות. הזמן התארך וכבר הגיע השעה שלוש. לא הייתי מסוגל להתקשר לבן אדם להודיע לו ש... אפילו לא ידעתי מה להודיע לו.

חברי הנאמן התקשר במקומי. הטלפון צלצל, זה נראה כנצח. מכיוון שהייתי קרוב לפלאפון שמעתי את קולו המוכר של המזמין.

"נו, הרב יוסף, מה קורה? אתה בדרך?", שאל.

"זה לא יוסף", ענה חברי.

"מה, הוא נוהג? לא יכול לדבר?"

"לא. הוא לא נוהג. אני חבר שלו ואנחנו כאן בדירת הסופרים".

"מה קרה לכם? עוד לא יצאתם? תצאו זריז. בעוד חצי שעה באים נכבדים לרשום אותיות".

יש ביטוי 'רציתי שהאדמה תבלע אותי'? אצלי, זה כבר לא היה ביטוי.

"תראה", אמר חברי, "יש איזו בעיה".

"מה קרה?".

"הוא הגיע היום לדירה, והדלת היתה...".

"תגיע לסוף, אל תמתח אותי...".

"ספר התורה שלך נגנב".

שקט.

"לא נכון", הוא אמר, "תגיד לי שזה לא נכון".

"צר לי, אבל זה מה שקרה. גילינו את זה רק לפני שעה כשבאנו לקחת אותו לתהלוכה".

"אתה בטוח שנגנב? תביא לי את הרב יוסף".

לקחתי מידו את השפופרת.

"הרב יוסף, אין ספר תורה?", שאל המום.

"אין....", עניתי חנוק, "כלומר יש, אבל הוא נגנב".

"ידעתי!", שמעתי אותו, "ידעתי שמשהו יקרה", אמר.

משהו בקול שלו הרגיע אותי, הוא היה נשמע כמי שקרה לו משהו טוב. קשה להסביר זאת. אך משהו בקול שלו הוריד לי את המתח באופן משמעותי, ועדיין.... "ידעת שהספר ייגנב?", שאלתי. "לא, מה פתאום", אמר, "אבל ידעתי שאני לא אזכה לתהלוכה הגדולה הזו, שתכננתי אותה כל כך הרבה זמן. תן לי להודיע על ביטול החגיגה ואחזור אליך. לא יודע מה אגיד לאנשים, אבל אני חייב". הוא ניתק ואני עצמתי עיניים בלאות. הנפש שלי עברה טראומה של ממש.

הלכתי לביתי שבור, נשכבתי על המיטה וחשבתי מה עובר על הבן-אדם, איך יסביר לכולם שאין תהלוכה ואין כלום. מה יעשה עם הסעודה הענקית שעליה לבד השקיע, כך הבנתי, סכום השווה כמעט לספר התורה. הוא התקשר לאחר שעתיים. "זהו", אמר, "אני אחרי הכל. כעת מודיעים לאחרוני המוזמנים שאין הכנסת ספר תורה. הפסדתי ים של כסף על הסעודה, אבל אין דבר, כפרת עוונות".

נזכרתי שאלו המילים בהן השתמש כשהזמין את כתיבת ספר התורה. הוא הגיע אחרי שעה ואמר: "אתה חייב לשמוע את הסיפור שלי". לא אוכל לפרט יתר על המידה את סיפורו. בקווים כללים אציין שמדובר באדם אמיד, שאת כספו עשה מעסקים לא ראויים בעליל, ושבני אדם רבים נפגעו ממנו באופן ישיר או עקיף.

"הייתה לי תאונה קשה וניצלתי בנס. זה עורר אותי לתשובה והלכתי לרב גדול שידריך אותי. הוא הורה לי להתפלל וללמוד תורה, אבל אמר שאני צריך כפרת עוונות על עברי הקשה".

"חשבתי על כל מיני דברים ועלה לי רעיון של ספר התורה. באתי. הזמנתי ממך את הספר, ורק לאחרונה, כשהתחלתי להזמין אנשים לטקס, באתי אל הרב ואמרתי לו מה עשיתי לצורך כפרת עוונות, וגם הזמנתי אותו לכתוב אותיות ולדרוש בסעודת המצווה. הוא הביט בי ולא נראה נלהב במיוחד".

אמרתי לו: "הרב, אתה כועס עלי?".

"ממש לא, אבל חבל שלא שאלת אותי קודם", ענה. "לו היית שואל קודם הייתי אומר לך שרק ייסורים מכפרים עוונות, וכאן יהיה לך הרבה כבוד, וכבוד לא מכפר עוונות. אני אבוא לטקס, אכתוב אותיות, אבל תבטיח לי שתמצא משהו אחר לכפר על עוונותיך".

הבטחתי לו, אבל באמת נקלעתי לבעיה מה למצוא כדי לכפר על עוונותי.

"כשהחבר שלך התקשר, בשנייה הראשונה הייתי בהלם. כל כך הרבה חיכיתי להכניס את ספר התורה הזה, והנה הוא נגנב. הרגשתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי. איך אודיע לכולם על ביטול התהלוכה? נזכרתי במודעות שפיזרתי בכל העיר, ובהן שמי מתנוסס. חשבתי על כל המכובדים שעושים כעת את דרכם אלי והתמלאתי בושה נוראה, אבל פתאום אורו עיניי.

הרב דיבר על כך שכבוד אינו מכפר עוונות, אבל ייסורים מכפרים ועוד איך. ידעתי שאין כמעט ייסורים קשים כמו עלבון ובזיון, וכאן אני הולך לקבל אותם בשפע. קיבלתי על עצמי לקבל את הבזיונות באהבה. ברגעים הללו ממש עיר שלימה צוחקת עלי ונדה לי בראשה, ומעי חמרמרו, אבל אני מקווה שהבזיונות הללו יכפרו על עוונותיי...".

כאן הוציא מכיסו את יתרת הסכום על ספר התורה שנגנב, והניח אותו על השולחן לידי. ניסיתי להתנגד אך הוא אמר: "אתה עבדת ומגיע לך. לא אעשה עוולה. אני הזמנתי את הספר כדי לכפר על עוונותיי, ובורא עולמים סובב כך שספר התורה יגרום לי בזיון שיסייע לכפר על עוונותיי. אז אני חייב לך את ספר התורה הזה בכל מקרה...".

הוא נישק את ידי והלך. ישבתי עם עצמי כמה דקות ולאחר מכן פרצתי בבכי תמרורים. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם קר מזג, אבל הגדלות של האיש הזה, והדרך שבה שחרר אותי מאי- הנעימות ועוד הוסיף עלי טוב שכזה, ריגשה אותי עד בכי.

٭ ٭ ٭

הסיפור לא נגמר.

שנתיים לאחר מכן, הלך האיש לעולמו בנסיבות טרגיות שאיני יכול לפרטן.

כעשרה חודשים לאחר פטירתו התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי, שספר התורה האבוד נמצא. מסתבר שהם מצאו מצבור של ספרי תורה גנובים והתקשרו ללשכות הסת"ם, שבאחת מהן עשיתי את ההגהה, שכמובן מיפתה את הספר, וזיהתה אותו כספר שנכתב על ידי ודווח כגנוב.

יצרתי קשר עם משפחתו והודעתי להם, שספר התורה שהוא שילם עליו במיטב כספו, נמצא. קשה לתאר את השמחה שאחזה בהם. הם ארגנו ליום השנה הכנסת ספר תורה והזמינו את כל המוזמנים ועוד כהנה וכהנה.

ביום היארצייט שלו התקיים טקס רב רושם של הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו של האיש. היה זה טקס מרגש במיוחד לנוכח הסיפור המיוחד שמאחוריו. בשיאה של הסעודה עלה לדבר הרב שלו, והוא כמו פנה אל הנפטר ואמר: "זכית שספר התורה שרכשת במיטב כספך ובשיא ההידור והקדושה, סייע לכפרת עוונות בחייך בזכות הבזיונות שהסב לך, וכעת, לאחר פטירתך הנוראה, עשה ספר התורה את הדרך חזרה כדי למלא את ייעודו, לאחר הזדככותך ופטירתך, לכבודך ולעילוי נשמתך הטהורה. כעת, נשמתך תהיה צרורה בצרור החיים, שכן זכית לתשובה שלמה ולכתיבת ספר התורה שלא הסב לך בחייך שום נחת, כי אם להיפך, ולפיכך זהו ספר תורה יחיד במינו, המוקדש לאדם יחיד במינו".

٭ ٭ ٭

זהו הסיפור, וברור שמתוך כל ספרי התורה שכתבתי וכל תהלוכות הכנסת ספר תורה שהשתתפתי בהן – זהו הספר שאזכור כל חיי, בגלל הדרך הארוכה והחשובה שעשה בדרכו אל ארון הקודש.

(חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 2)

תפילה

רבונו של עולם

כמו שהלכתי אתמול אחרי תפילת ערבית מהשטיבלאך הביתה, ככה אני מבקש לחיות את החיים שלי. בדקות קצרות האלה הרגשתי כזה נועם, כזה עונג, כזה חיבור, הרגשתי שאני לא רוצה ולא צריך שום דבר בחיים, רק אותך.

אז למה זה קורה לי פעם ב...? למה זה לא יכול להיות כל הזמן אבא?

רבונו של עולם

זכה אותי לוותר על כל הדברים האחרים, שאני עדיין רודף אחריהם ועדיין מחפש בהם חיות ושמחה אפילו שברגעים נדירים של חבור לאמת אני יודע שהכל זה שקר, שזה לא מה שיביא לי את האושר האמיתי שאני מחפש.

רבונו של עולם

ערב היום הקדוש אני מרים את הראש אליך ומבקש שתסלח לי על כל מה שעשיתי ושהרחיק אותי ממך, שתעזור לי להיות מוכן לוותר על הכל, רק לא עליך.

מבקש לעשות כל דבר ביחד איתך. ללכת איתך, ולאכול איתך, ולהתפלל איתך, ולחייך אל האנשים איתך, לחיות איתך אבא!

לא לאבד את העשתונות ולא לפול ברוחי לא לאבד את העשתונות ולא לפול ברוחי כשמשהו מאוד מאוד חשוב לנו לא מסתדר ומה שאנחנו עושים, וכמה שאנחנו מתחננים, השער נשאר סגור. זכה אותי לזכור שגם פה אתה נמצא. שהצמצום הזה נועד אך ורק לקרב אותנו אליך כמו שבאמת רואים שאחרי החושך פתאום נכנס אור, חוזרים להרגיש אותך, אפילו יותר ממקודם.

רבונו של עולם

רוצה להתנהל בעולם הזה כשאני כל הזמן מחובק איתך. גם כשאני מושיט יד לשלוף ספר מן המדף. גם כשאני בתוך המעגל של זמירות הבוקר לפני תפילת שחרית. שבכל תנועה ותנועה אני ארגיש שאתה איתי. שאנחנו ביחד.

שבת שלום

וגמר חתימה טובה.

מנחם אזולאי

 לזכות צופית בת טניה