בכדי לצאת ידי חובה של המצווה מדאורייתא (ובהתחשב בתקנת ר' אבהו בעקבות הספק בהגדרת התרועה שבתורה) יש לשמוע בר"ה שלושים תקיעות: תשר"ת תש"ת ותר"ת -ג' פעמים כל אחד. לפיכך, זקנים או חולים, וכן נשים המקפידות לקיים את המצווה ולשמוע תקיעות כהלכה, שנבצר מהם להיות נוכחים בבית הכנסת במהלך כל תפילת מוסף ולשמוע מאה קולות כפי שנוהגים, יכולים לשמוע שלושים קולות ובכך יצאו ידי חובה ללא ספק.

במקרה כזה לכאורה יש להעדיף נוכחות ב"תקיעות דמיושב" שלפני מוסף שהרי הן רציפות וגם ברכת המצווה נאמרת לפניהן. אולם החיסרון בכך שהתקיעות הללו אינן על סדר מלכויות זכרונות ושופרות שבתפילת מוסף, וחכמים תקנו לשלב את התקיעות עם שלושת ברכות התפילה הייחודיות לר"ה (ר"ה,ל"ד,ב). במקומות שנוהגים לתקוע בתפילת לחש הדבר פשוט יותר, כי התפילה מיידית וניתן להתעכב. אך בבתי כנסיות רבים נהוג לתקוע על סדר הברכות רק בחזרת הש"ץ וא"כ מתי עדיף למוגבלים כנ"ל להיות נוכחים? התשובה להתלבטות זו אינה חד משמעית ותלויה בשיטות הראשונים בלימוד הסוגיה של תקיעות דמיושב ודמעומד, וכן בהגדרת היחס שבין התקיעות למלכויות זכרונות ושופרות.

למעשה נראה שיש קצת עדיפות להגיע לתקיעות דמעומד, אולם אין זה מעכב. יתרה מזאת, רבים מהמוגבלים אינם באים כלל לבית הכנסת, והם שומעים תקיעות ביחיד מתוקע הבא לתקוע עבורם שלא על סדר התפילה. גם בכך אין בעיה, כי תקנת חכמים לשילוב התקיעות בברכות מתייחסת בפשטות לתפילה בציבור, ועכ"פ אינה מעכבת.

כך או כך, הרעיון העומד בבסיס התקנה, הינו ההכרח להבין עומק עניין התקיעות: "רחמנא אמר תקעו!" השופר מביא אותנו למפגש קרוב ומחודש עם בוראנו.זהו קול פנימי רוחני המשמש גם להמלכה ולעוצמה של אמונה, גם לזעקה וגם לגאולה ולתפילה שיעלה זיכרוננו לטובה!

יהי רצון שה' יקשיב לקול תקיעתינו ויקבל ברצון סדר מלכויותינו זכרונותינו ושופרותינו!