"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא 

עליך ויראו ממך" (כח, י).

בגמרא ברכות (ו.): "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי 

יצחק, מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב 'וראו כל 

עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ותניא רבי 

אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש" ע"כ.

***

הגאון הצדיק רבי שמואל הומינר זצ"ל, מגדולי ירושלים, 

בעמ"ח הספר הנפלא "מצות הביטחון", חלה בערוב ימיו 

במחלה ממארת ל"ע שקיננה בדמו, הנקראת "לוקמיה". 

באותם זמנים עדיין לא ידעו כיצד להתמודד עם מחלה 

זו, וכמעט לא היו בידי הרופאים דרכי טיפול להעלות 

ארוכה ומרפא למחלתו.

עם התגברות המחלה, כשכבר לא נמצאה שום 

אפשרות לסעדו בבית החולים, הוא נשלח לביתו. זכיתי 

אז לבקרו בביתו, ולקיים בו מצות 'ביקור חולים' בהידור, 

היה זה שלושה ימים לפני פטירתו!

כשהגעתי לביתו נאוה קודש שמח לקראתי, מראהו היה 

אז בכי רע ה' ירחם, כל מחזור הדם שבגופו היה אכול 

בסרטן, שהעכירו עד שהשחיר רח"ל. הוא סבל אז 

ייסורים קשים ומרים בכל חלקי גופו, ואף על פי כן 

התגבר על מכאוביו והאיר לי פנים, ודיבר עמי בחביבות.

לפתע פנה אלי ואמר: "גמליאל, מיר לייגען תפילין!"...

[מניחים אנו תפילין!], לא הבינותי כוונתו כלל, מדוע 

רוצה להניח תפילין עתה? השעון הגדול שתלה על 

הקיר הראה את השעה שמונה וחצי בערב, הרבה לאחר 

השקיעה, כשהיינו כבר מזמן לאחר תפילת מעריב! והרי 

לילה לאו זמן תפילין? – מתחילה הרהרתי שכנראה 

מרוב ייסוריו ומחלתו הקשה, כבר אינו מבחין בין יום 

ללילה...

אך הצדיק תפס את מחשבותיי, והרגיש בפליאתי, הוא 

חייך אלי חיוך צופן סוד, ואמר: "אינך מבין, הייסורים 

הנוראים הללו, הלא הם מונחים עלי כמו התפילין 

הקדושים!"... הוא הרים את עיניו לשמים, והסביר: 

"כאשר יהודי סובל ייסורים ומכאובים, ומקבלם בדומיה 

ובאהבה, ובשעת מעשה כשהכל כואב ודואב, זוכר הוא 

היטב את מאמר הכתוב (דברים ח, ה): "וידעת עם לבבך, 

כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך". וכמ"ש 

שם רבנו בחיי: "כדי שתראה ותקח מוסר, ותגדל נפשך 

במידת הביטחון, שהוא עיקר המצוות כולן". – הרי 

נמצאו אלו הייסורים הביאוהו לזיכרון השם יתברך, 

וקבלת עול מלכותו וייחודו! והרי זה ממש כקיום מצות 

התפילין, בכל רגע שמקבל הייסורים באהבה!".

יצאתי את ביתו נדהם ומשתומם, לנוכח מדרגות 

נפלאות ועצומות כאלו! 

יש כבר מהסיפור הזה כמה עשרות שנים, ועדיין איני 

יכול לשכוח את אותו מעמד! דבריו הנכוחים כשעיניו 

נשואות השמימה מהדהדים תדיר באוזניי! 

אלו הם אנשים שחיו עם אמונה מוחשית תמיד, בדבקות 

אלקים חיים, כשהביטחון בהשם שוקק בקרבם בחיות 

עליון!

59 [קבץ 'פרטיות', עמ' ]

***

אחד מגדולי הרבנים הצדיקים שבירושלים קרתא 

דשופריא שליט"א, נוהג להשכים בכל בוקר עם שחר 

לתפילת וותיקין, כמנהג אנשי ירושלים מקדמת דנא. 

את דרכו מביתו אל בית הכנסת הוא עושה כשהוא 

מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, כמו שכתבו הפוסקים

[או"ח סי' כ"ה ס"ב משנ"ב סק"ח].

בוקר אחד בהגיעו לשלהי דרכו, בעומדו על פתח בית 

הכנסת, והנה רואה הרב לפניו 'מצעד צבאי', כאשר 

הדבר מצוי לפעמים, שעורכים פוקרי הצבא במבצעיהם 

השכמת פתע של כל הגדוד, והוצאתם חיש אל 'צעדה' 

מבצעית בהשכמת הבוקר. – היתה זו קבוצה גדולה של 

חיילים צעירים, שנשאו על גבם ציוד כבד ונשק, וכך 

בעיניים מעורפלות למחצה הצעידו אותם מפקדיהם 

באימונים מפרכים, ובתרגול נשיאת 'מיטת שדה' על 

כתפיהם, ותרגולי 'סחיבת פצוע' וכדומה, המתחלפים 

בין החיילים תוך כדי צעידה וכו'. [הם יצאו כנראה 

ממחנה 'שנלר' שבפאתי שכונת גאולה, לסיבוב 

ברחובותיה היפים של ירושלים].

לרגע חשב הרב הצדיק בלבו לחמוק מיד פנימה אל בית 

הכנסת, בטרם תחלוף הקבוצה על פניו, כדי שלא 

להיתקל בהם בדרכו. אולם במחשבה שנייה, משהעמיק 

בדבר עצר את עצמו במקומו, כשליבו מתמלא רחמים 

וחמלה על אחים תועים. "וכי למה לי לחמוק מתחת 

עיניהם?" חשב הרב, "אדרבה! יראו הם בעיניהם מראה 

איש יהודי הפותח את יומו עם שחר בתפילה לפני בורא 

עולם, כשהוא עטוף בציצית ומוכתר בתפילין. והלא על 

כך צווח הכתוב בפרשתנו: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' 

נקרא עליך וגו'!". – נעמד לו אפוא הרב בדווקא אל מול 

עיניהם המשתאות של פלוגת החיילים, תינוקות 

שנשבו, שבעוברם לפניו בתווך לא יכלו להסתיר את 

מבטם המתפלא, ואת צימאון הנשמה הבלתי מובן, 

למראה פני איש צדיק המשכים לתפילה בבית הכנסת 

בטלית ותפילין, היה זה מחזה די מעניין עבורם בצעדה 

יבשה שעל הבוקר... 

הרב אף הוא לעומתם לא הסיר את מבטו האוהב מהם, 

ובהיותו כך עומד נכחם ומביט לעברם, התמלא ליבו 

וגאה בקרבו, ברחמים גדולים על נערים חסרי תוכן 

רוחני פנימי, המבלים את ימיהם ושנותיהם בהבלים. 

שפתותיו נעו בתפילה ותחינה חרישית לאבינו 

שבשמים, שירחם על בנים תועים ומותעים. – כדרך 

שהיה סבא אליהו זכור לטוב מעורר רחמים להשיב את 

ישראל בתשובה לאביהם שבשמים, כדאיתא בתנא דבי 

אליהו (זוטא פ"ח): "ריבונו של עולם, בניך הם, בני בחוניך

הם, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בעולם 

וכו'" עי"ש. הלא אין אלו כי אם 'תינוקות שנשבו' שאינם 

יודעים כלום מבחייכון ומיומיכון... צעירים תוהים 

ומסכנים שאין להם בעולמם כי אם 'שמאל-ימין-

שמאל'... קרבם נא בימין צדקך תחת כנפי השכינה, 

והשיבם בתשובה שלמה לפניך". – כך עמד לו הרב עוד 

שעה ארוכה והאריך בתחינות, עד שהתרחקה כל 

הפלוגה מן האופק ולא נראתה עוד.

והנה לימים אחזה בה באותה פלוגה, רוח של חזרה 

בתשובה בלתי מובנת, תחילתה במספר חברים שגילו 

את אור האמת, וביום בהיר אחד קמו ועזבו את כל 

השטותים שבצבא ושבו בתשובה שלמה, ולאחריהם

הלכה הפלוגה והתמוטטה כבנין של קלפים... כאשר 

חייל אחד מדביק את חברו, ובזה אחר זה נעשו רבים 

מהם 'בעלי תשובה' אמיתיים. מפקדי וקציני הצבא 

עמדו משתאים, כשאינם מבינים כיצד מתפוררת לה 

פלוגה שלמה עילית שבעילית מטובי בניה... וכיצד זה 

התחולל בגדוד מהפך עולמי שכזה. – אך רבים מהם 

הזכירו לימים, שאחד הדברים שהציתו בהם את הניצוץ 

האלקי בנקודה הפנימית שבנשמה, היה באותו בוקר 

של צעדה במבואותיה השקטים של ירושלים והוד 

קדושתה, ובמחזה הצדיק שעמד אל מולם מעוטר 

בטלית ותפילין!... 

כמה מבעלי התשובה שמאותה קבוצה התגלגלו לימים 

אל פתחו של הרב הצדיק לבקשת עצה וברכה, תיכף עם 

היכנסם בקודש פנימה, נזכרו בדמותו ההדורה 

והתעוררו בהתרגשות עצומה, והזכירו לפני הרב שהם 

הם מבני אותה קבוצה שחלפה על פניו באותו בוקר...

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"...

[פרטית, ב' סיון תשע"ב]

***

סיפר לי כבוד מוהר"ר אשר שטרנבוך, שלפני שנים ערך 

'נסיעה' לחברון ברכב פרטי, בצוותא חדא עם מחו' 

הרה"ח הנודע ר' וועלוויל אייזנבאך זצ"ל.

ויהי בדרך, והנה סטה הנהג בטעות מן הנתיב הנכון 

המוליך חברונה, ופתאום מצאו את עצמם בתוך כפר 

ערבי עוין, הם נקלעו לפתע לסכנה גדולה מיידית 

ומוחשית, כאשר המון זועם של צעירים ערבים 

משולהבים בשנאת ישראל יוקדת החל להתגודד סביב 

רכבם בזעקות 'אללה אכבר'! הם נבהלו עד עמקי 

נשמתם, ולא יכלו לזוז לא קדימה ולא אחורה, כאשר 

מסביבם המון שואג צמא דם, רחמנא ליצלן!

והנה לפתע החלו הערבים בזריקת אבנים וסלעים! – 

אחד הצעירים נעמד אל מול הרכב, וזרק אבן גדולה 

היישר לכיוון ראשם של יושבי הרכב המבועתים!

ברגע האחרון התעשת לפתע מוהר"ר וועלוויל, ונזכר 

בתפילין שנושא עימו, שהכתוב מעיד בהם בפה מלא: 

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך!" – וכי 

מי לנו 'סגולה' גדולה יותר מפסוק מפורש בתורה? – 

חשב ר' וועלוויל.

בזריזות הוציא תיכף את התפילין הקדושות והניחם על 

א

ראשו, והנה בה בעת ממש נחתה האבן על חלון הרכב 

הקדמי, השמשות התנפצו בקול רעש גדול, הרסיסים 

התעופפו לכל עבר, אך למרבה הפלא לא נגעו במאומה 

ביושבי הרכב עצמם, אף בגדיהם נותרו שלמים ללא 

שום קרע קטן!...

תוך כדי ההמולה שנוצרה במקום, מרעש זריקת 

האבנים ופגעי הרסיסים המתעופפים לכל עבר, נפתח 

בפניהם מעבר קל בין ההמון שזז מעט הצידה, הנהג 

החכם ניצל תיכף את אותו פתח ודהר במהירות החוצה 

מן הכפר העוין, ותהי נפשם לשלל! בחסדי שמים 

ובזכות התפילין הקדושים. 

מעין טיב מעשה זה, סיפר לי דודי מוהר"ר יוסף דוב 

בהר"ר אשר לעמיל בטלמן זצ"ל, שבמלחמת תש"ח 

לפ"ק, כאשר בירושלים העתיקה ניטשו קרבות עזים 

עקובים מדם כנודע, גויסו אז כל הצעירים למלחמה 

הקשה ללא יוצא מן הכלל. ועל אף היותו בן תורה, בחור 

ישיבה שתורתו אומנתו, הכריחוהו בעת צרה להשתתף 

בנטל המלחמה המתחוללת, והוא הוצב לשמירה באחת 

מן העמדות הרבות הפזורות על פני הגבול החוצץ בין 

יהודים לערבים. – משם היה עליו לצפות ולאותת אות 

אזהרה על כל דמות חשודה המתקרבת.

לפתע, ללא שיבחין כלום מראש, רואה הוא למולו שני 

ערבים רשעים ואכזריים רצים במהרה לקראתו, 

כשסכין ארוכה מושחזת בידם, ומופנית לעברו רחמנא 

ליצלן! – לא היתה לו שם שום אפשרות בריחה, או 

הסתתרות! וחייו היו בסכנה גדולה.

על ידו בעמדת השמירה [בודקה] היו מונחים על 

שולחנו זוג התפילין הקדושות שזה עתה פשט עם סיום 

תפילתו, הוא נזכר מיד בהבטחת הפסוק שלפנינו: "וראו 

כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך!" – מיד הניח את התפילין 

על ראשו, ויצא כך עטור בתפילין ונעמד אל מול 

הרוצחים הרצים לקראתו! – והנה בבת אחת פתאום 

אחזה בהלה במרצחים, ממראה היהודי עם תפילין, 

הפכו את עורפם, והחלו לנוס ולברוח כלעומת שבאו... 

ללא שום סיבה הנראית לעין!

32 [קובץ "פרטיות" שיחה ]

***

עוד 'טיב מעשיות' רבים עימנו מקדושת התפילין 

וסגולתם, ועוד חזון למועד בעז"ה.