"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (טז,יח).
'שעריך' הם שער הכניסה ושער היציאה שזה חודש אלול, שער היציאה מהשנה שמסתיימת וכניסה אל שנה הבאה לטובה (עטרת משה).

אלול, שערי השמים פתוחים. ריבון העולמים קרוב לבוראיו. הקב"ה קורא לנו: בואו, תתקרבו, הנה אני קרוב אליכם עכשיו יותר משאר ימות השנה. 'דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב' (ישעיה נה). אלפיים שנה אנחנו בגלות, גולים מעל שולחן אבינו ואבא רק מחכה לדבר פשוט, שנפתח לו את הדלת. "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי" (שיר השירים ה). כמה לשונות של חיבה, רק תפתחו את הדלת! ומה עונים לו? "אבא אני עייף". "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה", וגם "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם".

המזל שלנו הוא שאבינו – אב רחמן. כל שנה הוא מנסה מחדש. ומי שמתחזק, עושה תשובה, מתקרב לבורא, מקבל על עצמו קבלות, לא יתואר ולא ישוער גודל השכר שהוא נוטל. בְּאַהֲבָת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל הִרְבָּה לְהֵיטִיב אִתָּנוּ, וְצִוָּנוּ לָשׁוּב לְפָנָיו בְּכָל עֵת שֶׁנֶּחֱטָא. וְאַף שֶׁהַתְּשׁוּבָה טוֹבָה בְּכָל עֵת, מִכָּל מָקוֹם, חֹדֶשׁ אֱלוּל הוּא הַמֻּבְחָר וּמוּכָן יוֹתֵר, שֶׁמְּקֻבָּל תְּשׁוּבָתוֹ מִשְׁאָר יְמוֹת הֶשָּׁנָה, לְפִי שֶׁיָּמִים אֵלּוּ הֵם יְמֵי רָצוֹן מֵעֵת שֶׁנִּבְחַרְנוּ לְעַם. (ספר "חיי אדם" כלל קלז אות א). ימי אלול, ימי רצון. הימים שעלה משה רבינו לקבל לוחות אחרונים ונתרצה הקב"ה לישראל ומחל להם.

ומאז ועד היום, מידי שנה בשנה, אנחנו מקבלים במתנה ירח ימים בו ניתן לעורר רחמים וסליחות, לשוב בתשובה. חודש מופלא ניתן לנו, בו יכולים להיטיב את אשר ייגזר עלינו ביום הדין הקרב ובא, שהרי 'תשובה ומעשים טובים – כתריס בפני פורענות' (אבות ד,יא).
במה מתחילים? מה יותר חשוב? מה היסוד שעליו עומד כל הבניין? אמת! חותמו של הקב"ה אמת, כל כולו אמת, וזה מה שהוא יתברך מבקש לשמוע מאתנו, את האמת. אלול זו הזדמנות להתקרב אל האמת שלנו. את זה הקב"ה רוצה יותר מכל דבר אחר. שנהיה אמיתיים.
שלא נשקר את עצמנו ולא נעמיד פנים שאנחנו יותר ממה שאנחנו באמת, מה שרבינו קורא 'מפורסמים של שקר'.

אדם צריך לזכור מה המדרגה שלו ולא לקפוץ יותר מדי גבוה. כי הוא עלול להתרסק ח"ו, לאבד את השמחה. ומי יכול להרשות לעצמו כזאת? מי יכול לעבוד את ה' בלי שמחה? מי יכול לחיות בלי שמחה? תחזור אל המדרגה שלך ולאט לאט תתקדם. הקב"ה רוצה שננסה להגיע קצת יותר לעומק של הדברים, להבין באמת מה מסתתר מאחורי הכעס, העצבות, הקנאה, ואם נתבונן באמת נראה שהשורש של הכל זה גאווה, לכן אני כועס, כי לא מקבלים את דעתי ולא עושים את רצוני. לכן אני בעצבות, כי אני לא מקבל מה שאני כל כך מבקש. עד שהקב"ה לא יתן לי, אני בדכאון. לכן אני מקנא, כי אם לשני יש ולי אין, אז הוא זכה יותר ממני, אז אולי הוא מוצלח יותר ממני, וזה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי.
אמת זה לדבר דיבורים של אמת, לדבר באמת מה שמרגישים, כי ככה המילים יכולות לפעול הכי טוב.

הפטרת השבוע היא 'אנוכי אנוכי מנחמכם'. אמרו חז"ל: לעתיד לבוא פונה הקב"ה לאומות העולם ומצווה אותם לנחם את ישראל. מיד יבואו עם ישראל לקב"ה ויאמרו לו: אחרי גלות כל כך ארוכה בה סבלנו מאומות העולם סבל רב ויסורים גדולים, לא מצאת לנו מי שינחם אותנו אלא הגויים הרשעים הללו?!? רצוננו שאתה תנחמנו ולא אלו ששיעבדו ועינו אותנו! מה משיב להם ה' יתברך? הצדק עמכם ו'אנוכי הוא מנחמכם'!!! ככה זה כשמדברים אמת. מדברים מהלב. אדם צריך כל הזמן לבדוק את עצמו, האם הוא בשליחות שלו, האם הוא חי את החיים שלו ולא את החיים של אחרים ח"ו.

"כי אף על פי שהאמת אחד, אין האמת של אדם זה דומה לחברו וכן אין שעה דומה לחברתה כי זה האדם צריך להתגבר על ידי האמת בתורה ועבודה, וזה צריך להרבות בצדקה, וזה עוסק במצוה אחרת. וכן באדם אחד יש חילוקים רבים בין יום לחברו ובין שעה לחברתה. והעיקר שבכל שעה ושעה, בכל מה שעובר עליו ובכל מה שעוסק, יהיה הכל ב'אמת לאמיתו' כפי אותו העת וכפי אותו האדם" (אוצר היראה עו).

מה זה להיות מכוון לאמת? זה שכל דבר שאני עושה, צריך להיות לכבוד ה' ולא לכבודי. אדם צריך לשים את עצמו בצד ואת ה' במרכז. אנחנו כל כך הרבה מתבלבלים וכל כך הרבה מתלבטים מה לעשות, לעשות ככה או לעשות אחרת, לכל השאלות האלה יש תשובה אחת: חשוב מה הכוונה שלך. אם אני עושה לשם שמים, אני מכוון לאמת. אם אני עושה כדי לקבל כבוד, כדי להיות חשוב, כדי שיתפעלו מההצלחות שלי, אני לא מכוון לאמת.

"יש לנו מושג אחד שהוא תמיד מנחה אותנו, שהוא מקובל, ידוע, מפורסם בכל העולם וכולם משתמשים בו, גם יהודים וגם לא יהודים. זה מושג שכל הבריאה רתומה לו ומשועבדת לו ונכנעת לו. המושג שנקרא אמת. שלח אורך ואמיתך המה ינחוני. האור של האמת, שהוא ינחה אותי. אמת כוללת את הכל. יש בה אותיות א, מ, ת, שזה התחלה, אמצע וסוף. אנחנו רוצים את האמת לאמיתה. מחפשים את האמת לאמיתה. כי אמת זה מושג מופשט. אנחנו רוצים את האמת לאמיתה ששייכת אלינו, ברגע הזה ובכל רגע ובכל שעה. רוצים לדעת כל רגע ורגע מה ה' רוצה מאתנו באותו רגע, בהקשר למשימה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אלה שסובבים אותנו. כשזוכים להבין, זוכים לשמחה. שזה הדבר הכי גבוה והכי נשגב שבנמצא. השמחה של אדם שהגיע לתכלית האמיתית, שהישות שלו והאגו שלו והכבוד שלו וכל הדברים שמפריעים לו ומבלבלים אותו, הוא מנטרל אותם, הוא נאבק אתם, הוא הצליח להשליך אותם מנגד, ואז כשהוא השתחרר מהכל הוא יכול פתאום לראות שהוא הגיע לאיזה משהו, לאיזה נגיעה בפסוק הנפלא הזה של דוד המלך בתהילים "ואנוכי אשמח בה'".

כשאדם יוצא מהמיצרים שלו, מהצמצומים שלו, מהפחדים שלו, כשהוא יוצא מהמגבלות שלו, כשהוא יוצא מהעצבות שלו, זאת בעצם הגאולה שלו. "אמת, ממצרים גאלתנו". עם האמת הוא יוצא ממצרים. מהמיצרים. עוד לא קיבלנו את הגאולה השלמה, הכללית, גאולת הכלל, אבל גאולת הפרט של כל אחד אותה אפשר לקבל". (בְּאוֹר פני מלך חיים).

אלול זה תשובה. ותשובה, אומר רבינו הקדוש, זה ישמע בזיונו ידום וישתוק. זה עיקר התשובה. למה זה העיקר? כי זה הטיפול הכי יעיל בגאווה שלנו. רק זה יוריד לנו קצת את הגאווה. וכשיוצאים מהגאווה אפשר לחזור בתשובה, אפשר להתקרב אל ה'. אדם צריך לסבול בזיונות ולקבל אותם באהבה כדי להתחיל להרגיש את הטעם המתוק של קירבת ה'.

מורינו הרב אליעזר ברלנד שליט"א:
"אדם צריך כל הזמן לחפש את הדרך איך להיהפך לאין. אדם חולקים עליו, מבזים אותו, אז עושים לו טובה גדולה. איך אפשר לשנוא את מי שחולק עלי אך עושה לי כאלה טובות, את מי שהופך אותי לאין. הרי כל המעלות שלי זה בזכותו, כל העולמות וההשגות שלי בזכותו. יש דברים שאפשר להשיג אותם רק ע"י שמקבלים את הבזיונות באהבה ובהכנעה. לשתוק. לא לענות. להוריד את הראש. לדעת שזה מגיע לי. לשמוח כי זו הדרך להגיע לבירור שלי, לתיקון שאני צריך לעבור".

אדם צריך כבוד. מי שאומר שהוא יכול לחיות בלי כבוד הוא משקר. ברגע שאדם מבזים אותו, הוא מת. אז איך בכל זאת עומדים בבזיונות? איך בכל זאת מגיעים למדרגה של 'ישמע בזיונו ידום וישתוק?' של 'נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים?' איך? הרי בלי כבוד אנחנו מתים?! אם אדם מתחבר לכבוד האלוקי, הוא יכול לעמוד בבזיונות. כי הכבוד שלו זה לא הצלחה, או כסף, או משרה מכובדת, או רהיטים יפים בבית. הכבוד שלו הוא כבוד אלוקים. זה כל מה שהוא עושה לכבוד ה'. זה כל התורה שלו, הקדושה שלו, המצוות והמעשים הטובים שהוא עושה. אז גם אם מבזים אותו ומשפילים אותו על דבר כזה או אחר, הוא יכול להזכיר לעצמו שהכבוד האמיתי שלו הוא משהו אחר לגמרי. הוא בא ממקום הרבה יותר גבוה. הוא כבוד אלוקים.

ואז הוא יכול לעמוד בכל הבזיונות וההשפלות והמחלוקות שהוא סופג, זה לא מפיל אותו. "כבוד קשור ליחודיות של האדם. כשאדם מרגיש את היחודיות של פלוני אלמוני, של החבר שלו, של הבן זוג שלו, של הילד שלו, של הילד של השכן שלו, או המורה שרואה את היחודיות של התלמיד, אז הוא יכול לתת לתלמיד כבוד ועם הכבוד הזה התלמיד יכול לשרוד. אף על פי שיש לו הרבה בעיות קשות. כי היחודיות זה כבוד אלוקים. זה לא כבוד מלכים כפי שקורא לזה רבינו, שזה בעצם דברים חיצוניים: ציונים, תעודות, מבחנים, מראה פנים, התנהגות. כשאדם נותן כבוד לאדם מסוים כי הוא נאה, הוא שובה לב, או כי יש לו ציונים טובים, אז באותו רגע הוא מתחבר לכבוד מלכים. אתה לא ראית את היחודיות של אותה נשמה, ראית את המצליחנות שלו, את היחוס שלו, נתת לו כבוד לא על הנקודה הפנימית שלו. וזה לא מחזיק מעמד כי היום הוא קיבל ציון הכי גבוה ומחר החבר שלו יקבל והוא יהיה בצד. אדם זה נקודת העצמיות שלו, לא נקודת החיצוניות ובעצמיות אין בני אדם שווים, כל אחד הוא נשמה אחרת ולכל אחד יש עצמיות אחרת ויופי אחר. אז אם אתה נותן לבן אדם כבוד לא על העצמיות שלו אלא על החיצוניות שלו, שזה נקרא כבוד מלכים, אז באותו רגע מסכן מי שנתן את הכבוד ומסכן מי שקיבל את הכבוד. כי זה שנתן את הכבוד הוא עוד רגע יתבזה, כי הוא כל רגע מחליף, עכשיו זה חשוב ואחר כך זה חשוב. וזה שקיבל את הכבוד אמר לעצמו, ברוך השם אני הכי נפלא בכתה, ואני על הגובה, ועוד רגע יבוא אחד אחר שהוא יהיה יותר מוצלח ובסופו של דבר לא יישאר ממנו כלום.

כשיש כבוד אלוקים מסתירים, שותקים, לא מתפארים ברחובות בבעל, בילד. כשיש כבוד אלוקים מחפשים את נקודת העצם, העצמיות, של עצמי, של הבנזוג, של הילד שלי, אותה – את הנקודה הזו צריך לחפש. כי כשאני מחובר לנקודת העצם שלי, אני לא מבזה וגם לא מתבזה. אף אחד לא יכול לבזות אותי. אף אחד לא יכול להשפיל אותי. כי אני מחובר לנקודת העצם שלי, ליחודיות שלי". (בְּאוֹר פני מלך חיים).

כיבוד אב ואם גם הוא כבוד אלוקים.
הגאון ר' חיים מצאנז זכה ובנו ר' יחזקאל היה גדול וגאון אף הוא בתורה, כך שלא אחת היו הבן ואביו מתווכחים ומתלבטים בקול רם בלימודם עד שכל הסובבים אותם היו נבהלים ונרעשים מגודל אהבתם וגדלותם בתורה. ואף כשהוכתר ר' יחזקאל לרבה של 'שינובא' התנהלה ביניהם חליפת מכתבים מעוררת השתאות. באחד המכתבים התעוררו חילוקי דעות קשות ביניהם אודות ענין הלכתי חשוב ולא נחה דעתו של ר' יחזקאל עד שקם ונסע לצאנז לאביו הגדול, כדי לברר עמו את ההלכה פנים אל פנים. בהגיעו לצאנז נכנס תחילה לבית המדרש ופתח 'שולחן ערוך' ולמד ושינן היטב את הלכות כיבוד אב ואם, וזאת למען יידע כיצד ועד כמה מותר לו להתווכח עם אביו, לאחר מכן אמר כמה פרקי תהילים והתחנן לפני בורא עולם שיעבור בשלום את ליבון ההלכה המונחת לפניו ולא ייכשל חלילה במצוות כיבוד אב.

רבי חיים מצאנז היה ידוע בתקיפותו הגדולה ולאחר משא ומתן נרחב ביניהם, כשזה בונה וזה סותר זה מקשה וזה מתרץ, התלהטו הרוחות, נעמד ר' חיים על רגליו ואמר לבנו: "מדוע אינך מסכים עמי? גוזר אני עליך שלא תדרוך יותר על סף ביתי"! רב יחזקאל נבהל מאד מדברי אביו ומיד עמד על רגליו ובהכנעה גדולה ביקש 'מחילה' פתח את החלון וקפץ החוצה. כששאלוהו מדוע קפצת מהחלון? ענה להם: "והלא אבא שליט"א גזר שלא אדרוך על מפתן הבית"!!! לא עברו דקות מועטות והאבא הגדול שלח שליח שיקרא לבנו ולא נחה דעתו עד שיצא לקראתו וחיבקו ונשקו וברכו.

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (יח,יג)
תמימות זה שלימות, זה דבר שלם, ואין לך שלימות אלא כשאתה מחובר אל ה', כשאתה מאמין בה' והולך בדרכיו. "עיקר השלימות היא האמונה לבד, ועל כן נקראת האמונה תמימות, בחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", כי האמונה היא תמימה ושלימה בתכלית השלימות, בלי שום מום ופגם כלל, בבחינת 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'" (ליקו"ה בכור בהמה טהורה ג,י).

תמימות זה להיות עם ה'. לזכור שכל מה שקורה לי זה ממנו יתברך, זה לא לבקש אלא מה שהשם יתברך נותן. ולשמוח עם זה.
אדם שחי בתמימות, אין לו שום חסרון. הוא לא מתלונן, הוא תמיד שבע רצון. אחרת הוא כופר במשפט ה'. אדם יכול לזכות שחייו יהיו כמו שהוא רוצה על ידי שירצה את חייו כמו שהם. "תמים תהיה עם ה' אלוקיך. כשאתה תם, כשאתה מתנהג בתמימות, חלקך עם ה' אלוקיך. "ואני בתומי תמכת בי, ותציבני לפניך לעולם" (סִפרי דברים פיסקה קעג). אם אני מתנהג בתמימות, ה' אתי.

המציאות שלנו צריכה להיות מציאות של ביטול. ביטול הישות. כמה שפחות לחשוב על עצמי וכמה שיותר לחשוב על ה'. כמה שיותר למעט בכבוד עצמי וכמה שיותר להרבות בכבוד שמים. כמה שיותר לרצות לעשות את רצון ה'. לעשות נחת רוח לה'. אלה הם כל מיני דברים קטנים, מן דרישות שלום קטנות ונסתרות שאף אחד לא רואה ואף אחד לא יודע. רק ה' ואני. פה ה' ויתרתי לכבודך. ופה סגרתי את העינים חזק לכבודך. אדם יכול כל רגע להתבלבל, כל רגע לשכוח מהתכלית, כל רגע להתעסק עם הרצונות האישיים שלו, כל רגע לחשוב שהוא יכול לפעול בכל מיני דרכים אחרות, גם בלי ה', אם מתוך המציאות הזו אדם מתגבר וזוכר את ה', וממליך את ה', ומבטל את רצונו מפני רצון ה', זה דבר כל כך גדול, כל כך נפלא, כל כך עושה נחת רוח בשמים. ויותר מהכל ה' רוצה את ה'בין אדם לחברו' שלנו. שנכבד את השני. שנאיר פנים לשני. כי הבריות רוצות לראות פנים מחייכות. זה לא מעניין את אף אחד אם לא ישנת בלילה. נתנו לך פנים כדי שתחייך לאנשים סביבך, אתה יודע מה שכל אחד עבר? הוא יראה חיוך אז מה זה יעשה לו. הוא ישמע כמה מילים טובות אז מה זה יעשה לו.

כמו הסיפור על רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה שהיה לו תלמיד אהוב במיוחד, בחור צעיר בשם יעקוב, שניסה כמו רבים אחרים לקבל פטור מהשירות בצבא הרוסי. יום יום ציפו הרב והחברים לידיעה בדבר חובת הגיוס של יעקוב. באחד הימים היה שקוע רבי יצחק אלחנן בדין תורה עם עוד שני רבנים, דיון באוירה טעונת מתח כי מדובר היה על מחלוקת בדבר סכום כסף גדול מאד. לפתע נפתחה הדלת ובחור צעיר תחב פנימה את ראשו. בראותו את רבי יצחק אלחנן קרא בהתרגשות: "רבי, עכשיו שמענו את החדשות! יעקוב קיבל פטור!".

נשם הרבי לרווחה ואמר בחיוך קורן: "ה' יברך אותך בזכות החדשות הטובות הללו. תודה שאתה מספר לי. תזכה לאריכות ימים ושנים. תודה רבה לך!" הבחור יצא בחיוך, מאושר על כך שהסב אושר לרבו. המשיכו הרבנים לדון בעניין כשהם מנסים להגיע להחלטה באותו דין תורה.
כעבור מספר דקות פתח בחור אחר את הדלת. הוא לא ידע שהרב כבר שמע את החדשות, התנצל על ההפרעה והכריז בשמחה: "רבי שמענו שיעקוב קיבל פטור!"

"הו", השיב רבי יצחק אלחנן באותה התלהבות כמו בפעם הקודמת, "כמה נפלא! תודה רבה לך שבאת לספר לי! יברך אותך ה' באריכות ימים ושנים. תודה רבה, תודה רבה!" הבחור סגר את הדלת ויצא משם קורן מאושר על שום שהסב אושר גדול כל כך לרבו. כעבור חמש דקות הגיע בחור שלישי לחדר. "רבי, השמעת? יעקוב קיבל פטור!" שוב חייך רבי יצחק אלחנן בשמחה, ברך את הבחור בזכות החדשות הנפלאות והודה לו שוב ושוב על שחשב עליו והביא לו את הבשורה הטובה. שש פעמים(!) הגיעו בחורים עם אותה ידיעה, כל אחד מהם חפץ לגרום אושר ושמחה לרבו. איש מהם לא ידע שחבריו כבר קדמו לו. הרב חייך לכל אחד מהם, הודה לכל אחד מהם והעניק לו תחושת חשיבות בדיוק כמו לבחור הראשון. וככה עם כל דבר ודבר. בענווה. בתמימות. באהבת הבריות. והכל לכבוד השם.