זה היה אחרי המפגש עם העני
בבקתה העלובה, אחרי הברכה
הגדולה שקיבל והפך לעשיר גדול.
הצבע של השמים כנראה כבר
לא עניין אותו...
רבי נחמן מברסלב היה ידוע בכך שלא התעקש על שום דבר, פרט על עבודת הבורא. הוא 'זרם' בצורה אופטימית עם כל מה שבורא עולם שם בדרכו.
יום אחד, בעגלה שהובילה אותו ואת תלמידו רבי חייקל, באחת הנסיעות שלהם ביחד, הם הגיעו לכפר קטן בדרך לעיר הגדולה אליה פניהם היו מועדות.
"רבי, האם נוכל לעשות עצירה קטנה בכפר הזה?" שאל רבי חייקל, "יש לי קרוב משפחה עני שגר כאן והייתי רוצה לומר לו שלום".
רבי נחמן הניד בראשו כמסכים, אבל לא אמר מילה.
רבי חייקל הדריך את העגלון בין שבילי העפר עד שהגיעו לבקתה רעועה בקצה הכפר. לא תאמינו אבל היו חורים בקירות הבקתה, מרוב שהאנשים שגרו בה היו עניים מרודים, עד כדי כך שאפילו החתולים יכלו לקפוץ פנימה בכל זמן שרצו. בפנים, המראה היה מזעזע לא פחות ממה שראו בחוץ. רצפה מלוכלכת, כמה כיסאות, שולחן ישן, ותנור - אפייה וחימום - שלא עבד בכלל. הכל צעק עניות, במיוחד האיש לבוש הסמרטוטים, אשתו לבושת הסחבות וילדיהם היחפים.
רבי חייקל התחנן בפני רבי נחמן שיברך את קרובי משפחתו. "בבקשה רבי, בבקשה, תברך את בן דודי! לנשמה הענייה הזו אין כלום! היכן רואים עניות מזעזעת שכזו?"
הפעם, רבי נחמן השיב בסירוב. "אין לי ברכה לבן דודך. אני לא רבי של פרנסה".
נבעת ומוכה תדהמה רבי חייקל עמד והסתכל על רבו. הוא ידע כמה רבו היקר והאהוב אוהב כל אחד מעם ישראל. אבל איך אין לו רחמים על עני חסר שכזה, ועוד בן משפחה?! חייקל היה מבולבל אבל לא העיז לשאול את רבו למה ומדוע.
"רבי, האם אני יכול לברך אותו?" שאל חייקל.
רבים מתלמידיו של רבי נחמן מברסלב, וביניהם רבי חייקל, היו צדיקים עצומים ותלמידי חכמים גדולים והמילה שלהם בשמיים הייתה שווה, ועוד איך שווה.
רבי נחמן הסכים. "בבקשה ברך אותו, אם זה מה שאתה רוצה?"
חייקל הביא בקבוק מים מהעגלה, נכנס לבקתה, ניער את המים ופיזר אותם בכל הכיוונים. "שפע למזרח, שפע למערב, שפע לדרום, שפע לצפון". רבי נחמן הגביה את כנפות בגדו ואמר לחייקל: "חייקל, לי אל תיתן שפע". אחר כך נפרדו מהעני והמשיכו בדרכם.
השנים עברו. ברכתו של רבי חייקל הזיזה הרים ועשתה הרבה פעולות. למה? כי בן דודו העני והמרוד הפך תוך זמן קצר לעשיר שעסוק מכף רגל ועד ראש. ואיך זה התחיל? עם כמה קופיקות (שם המטבע של אותם ימים) בהן קנה מחטים, כפתורים ושאר דברים, והחל למכור אותם בהתחלה מדלת אל דלת, כמו הסוכנים של ימינו. ואז, בכל מה שנגע הפך לזהב. מכאן הדרך אל העושר הייתה קצרה, והיום כולם יודעים שהוא איש עסקים עם שם ומוניטין שהולכים לפניו. אשתו נמצאת כל היום בארמון הגדול שקנה, והילדים שלו, הם ממש בני אצולה מן השורה.
בוקר אחד, רבי נחמן עמד ליד אחד מחלונות בביתו ונהנה מהאוויר הצח של הבוקר הקיצי של אוקראינה. הוא ראה איש עשיר ממהרמאוד. הוא הסתכל עליו ומיד זיהה אותו - בן דוד של רבי חייקל, אותו עני שעכשיו לבוש בבגדי עשירים. רבי נחמן ביקש מתלמידו רבי חייקל, שהיה לידו, לקרוא לבן דודו שייכנס אליו.
חסר סבלנות הוא עמד שם, בן הדוד העני-עשיר, מסתכל כל רגע על מחוגי השעון שלו. זמן שווה כסף, כנראה שגם לפני מאתיים שנים ידעו את זה.
"הסתכלת היום על השמים? כבר אין לך זמן להסתכל על הצבע של השמים?" שאל רבי נחמן את בן דודו של רבי חייקל, שהבין היטב את שאלתו של הרבי.
"ראה מה עשית עם הברכה שלך, חייקל", פנה רבי נחמן לתלמידו.
העני, שפעם עיניו וליבו היו נשואים אל השמים בתפילה על כל פירור, היום כבר לא מצליח להניח תפילין. רבי נחמן, באותו מפגש בבקתה הרעועה, ידע שהתיקון של נשמת העני הייתה להיות עני שדבוק בבוראו, ולא עשיר שרחוק מבוראו כמו שהשמים רחוקים מן הארץ.
שאלתו של רבי נחמן - האם אותו עני הסתכל אל השמים, על צבע השמים שהוא תכלת - היא בעצם מטאפורה המבוססת על דברי הגמרא (מסכת מנחות): צבע השמים הם צבע כסא הכבוד של בורא עולם, לכן אדם שמסתכל אל השמים תמיד נזכר בבוראו. בלי להביך את אותו עשיר, רבי נחמן שאל את אותה שאלה אך בהחלט התכוון להעביר לו מסר פשוט: כבר אין לך זמן אפילו לחשוב על בורא עולם?!
לקראת חודש אלול, הבא עלינו לטובה, זה בהחלט הזמן (כמו בכל זמן ואפילו יותר) להרים את הראש ולהסתכל אל השמים, כי עצם ההסתכלות היא פעולה עצומה לנשמה, תשובה גדולה וצעד ענק שאנחנו עושים בדרך לחגי תשרי, לימים הגבוהים שמנשאים אותנו מעלה ולהמשך השנה.
זה הזמן להסתכל אל השמים, על הצבע המיוחד שלהם ולזכור את החבר הכי טוב שלנו, את האבא הכי מתוק ומקסים שרק רוצה לעזור, להעניק ולתת לנו את כל הטוב, בורא עולם.
