בעזהי"ת, השבוע מתחילה

תקופת "בין הזמנים" שבה הישיבות

הקדושות וכן תלמודי התורה יוצאים ליומי

דפגרא כדי לנוח ולנפוש ולאגור כוחות

לקראת השנה הבאה.

דא עקא, שחופשה זו יוצאת דווקא בימי

הקיץ החמים בהם בעוונותינו הרבים חוסר

הצניעות נפוץ יותר ושמירת העיניים הינה

מלאכה קשה מאוד.

רבים חושבים שהמושג של "שמירת

העיניים" הוא חומרא או דברי חסידות,

ואילו מדינא לא מחויבים לשמור את

העיניים ממראות אסורות. ולא היא!

"שמירת העיניים" היא דין מהתורה ולכל

הפחות מדרבנן, כפי שיובאו להלן ראיות

מהמדרשים, הגמרות וכן מהשו"ע ונושאי

כליו. ועל אף שיש חולקים בדבר וסוברים

שהאיסור הוא רק בהסתכלות ובהתבוננות

מעמיקה, רבים הם החולקים ומצד "ספיקא

דאורייתא" ראוי להחמיר בדבר, ובפרט

באיסור שמשפיע יותר מכל על הקדושה

ועל היכולת ללמוד תורה, כמו שכותב רבינו

זיע"א [ספר המידות ערך "ניאוף" אות נ"ב]שבשונה

משאר עבירות שלא מכבות את הניצוץ הא-

לוקי שיש באדם, עבירה זו גורמת לניצוץ

הא-לוקי הקדוש להיעלם רח"ל.

ויה"ר שדברים אלו יהיו חיזוק לקראת

תקופת בין הזמנים הבעל"ט.

1) שמירת העיניים והמחשבה – יסוד גדול

בדת ומהווה ראייה שהאדם אכן מאנשיו

של הבורא יתברך

המקור למצות שמירת העיניים היא

בסוף פ' "שלח" [במדבר ט"ו,ל"ט]: "וְ לֹא־

ּתָ תו ּרואַ חֲ רֵ י לְ בַ בְ כֶ ם וְ אַ חֲ רֵ י עֵ ינֵ יכֶ ם אֲ שׁ ֶ ר־

ּאַ תֶ ם זֹנִ ים אַ חֲ רֵ יהֶ ם". ואיתא בירושלמי

[ברכות פ"א ה"ה] ששמירת העיניים 

והמחשבה מהוות ראייה לכך שהאדם

הוא אכן מאנשיו של ה' יתברך, וז"ל: "לא

תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. א"ר

לוי: ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה,

דכתיב [משלי כ"ג,כ"ו] 'תנה בני לבך לי,

ועיניך דרכי תצרנה', אמר הקדוש ברוך

הוא: אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע

דאת לי". וכותב על מצוה זו ספר החינוך

[מצוה שפ"ז] שהיא יסוד גדול בדת ומי

שמתרגל למנוע את עצמו פעם אחת

מראיית מראות אסורים, יקל עליו

להתגבר בפעמים הבאות.

2) מחשבות ניאוף ר"ל הם יותר גרועות

ממעשה טיטוס בחורבן ביתשני

כותבנפש החיים[שער א' פרק ד']שמחשבת

ניאוף היא יותר גרועה ממה שעשה

טיטוס בחורבן בית שני, משום שטיטוס

יכול היה להשפיע רק על בית המקדש

של מטה, ואילו אנחנו מקושרים גם

לבית המקדש של מעלה, וז"ל: "גם על

זאת יחרד לב האדם מעם הקודש שהוא

כולל בתבניתו כל הכוחות והעולמות

כולם... והלב של האדם אמצעיתא

דגופא הוא כללית הכל נגד הבית קודש

קודשים... א"כ בעת אשר יתור האדם

לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה

בניאוף ר"ל, הרי הוא מכניס זונה סמל

הקנאה בבית קודש הקדושים העליון

נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו,

ומגביר ר"ל כוחות הטומאה והס"א

בבית קודש הקודשים העליון, הרבה

יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח

הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית

קודשי הקודשים במקדש מטה [כדאיתא

בגיטין נ"ו ע"ב]".

3) ההימנעות מעבירת ניאוף – רק בהרחקת

המחשבה והראות

אור החיים הקדוש על פ' "אחרי מות" 

[ויקרא י"ח,ב'] כותב שניתן להתגבר על

תאוות הניאוף רק ע"י הרחקת המחשבה

והראות, וגם מי שמחשבתו נקייה –

מ"מ אם יראה ראיה אסורה ואפילו פעם

אחת, יבוא לידי חטא רח"ל. וז"ל: "הנה

ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם

קדושו, הם מצות שיכול האדם לעמוד

בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם,

זולת מצות פרישת העריות הוא דבר

שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו

עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות

הרחקת ב' דברים מהאדם – 1\והם

מרחק הרגש ראותהעין2\ומרחק בחינת

החושב. ואם ב' אלו לא יעשה, אין אדם

שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא

תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר,

הגם שירחיק בחינת החושב, לא ישלוט

בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. וצא

ולמד [קדושין פ"א ע"א] ממעשה של רב

עמרם חסידא רבן של חסידים שהגם

היותו מושלל מבחינת החושב, נתנצח

מבחינת הראות. גם ממעשה רבי מתיא

בן חרש [ילקוט שמעוני פ' ויחי רמז קס"א, תנחומא 

פ' "חקת" הוספה סי' א'] שבחר לסמות עיניו 

למיחוש הכרחה אשר מהם תבוא בדבר

הרע, הגם שהיה מושלל מבחינת החושב

כאשר מעשיו מוכיחות... נמצאת אומר

שבאחת מהב' תהיה מושללת מהאדם

שליטה בעצמו בדבר זה; ואין צריך

לומר בהצמד ב' דברים – ראות וחושב,

הן האדם חלוש כנגד תאותו; ואין צריך

לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע

הזה, הנה הוא מסור ביד תאותו... והוא

טעם אמרו ז"ל [ברכות ל"ד ע"ב] 'במקום 

שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים

גמורין יכולין לעמוד', כי הצדיקים גמורים

תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צורך

התעצמות (ולכן יכולים להיכשל כמעשה רב

עמרם חסידא), מה שאין כן בעלי תשובה

(שמתוך שמכירים את יצרם, כל חייהם

נלחמים כדי להתרחק מן העבירה)".

דברים נוראים אומר אור החיים הקדוש,

רב עמרם שהתעטר בתואר "חסידא",

תואר שניתן בכל הבבלי והירושלמי רק

לעשרה אנשים נוספים (ויש אומרים רק

לעוד תשעה), ולא עוד אלא שהיה רבן

של חסידים ובוודאי שמחשבתו הייתה

נקייה בתכלית, בגלל ראיה אחת(!)

התגבר בו כוח היצר וניסכו בו כוחות

טומאה אדירים כדי לעבור עבירה!

(ועיי"ש בגמ' על תנאים ואמוראים נוספים,

קדושי עליון, שכמעט נכשלו בגלל ראיה אחת

אסורה).

ור' מתיא בן חרש שהמדרש מעיד עליו

שהיו פניו דומות לחמה וקלסתר פניו

למלאכי השרת משום שמעולם לא ראה

ראיה אסורה, בחר לעוור את שתי עיניו

רח"ל מחשש שמא יראה ראיה אסורה

אחת! ולא עוד, אלא כששלח הקב"ה את

המלאך רפאל לרפאותו, סירב להתרפות

והעדיף להישאר עיוור עד סוף ימיו.

ומה אנן נענה בתריה?!

4) הקב"ה לא מאמין ביצחק אבינו כל עוד

הוא עדיין יכול לראות ראיות אסורות!

על החשיבות של שמירת העיניים ועל

הסכנה העצומה שיש בראיית מראות

אסורים, ישנו רש"י מחריד ונורא.

בתחילת פ' "ויצא" [בראשית כ"ח,י"ג],

מספרת התורה שכאשר יעקב חלם את

חלומו המפורסם, הקב"ה נגלה אליו

ואמר לו "אני ה' א-לקי אברהם אביך

וא-לקי יצחק, הארץ אשר אתה שכב

עליה לך אתננה ולזרעך". אומר על כך

רש"י במקום וז"ל: "וא-לקי יצחק - אף

על פי שלא מצינו במקרא שייחד הקב"ה

שמו על הצדיקים בחייהם לכתוב 'א-

לקי פלוני', משום שנאמר [איוב ט"ו,ט"ו]

'הן בקדושיו לא יאמין', כאן ייחד שמו

על יצחק 1\לפי שכהו עיניו 2\וכלוא היה

בבית, והרי הוא כמת ויצר הרע פסק

ממנו".

הרש"י הזה הוא פחד פחדים! אפילו

יצחק אבינו שנקרא "עולה תמימה",

הקב"ה לא מאמין בו כל עוד שהוא עדיין

רואה, משום שאין עיניו שמורות כראוי.

ורק לאחר שמתקיימים ביצחק שני

תנאים – גם שאיבד את מאור עיניו וגם

שכלוא בבית, הרי שיצר הרע פסק ממנו

ורק כעת הקב"ה מאמין בו. אפילו אם

יצחק היה מאבד את מאור עיניו אבל לא

היה כלוא בבית, לא היה הקב"ה מאמין

בו! נורא ואיום! ומה אנן נענה בתריה?!

בספר "לב אליהו" [כרך ב' עמוד 13]מסופר

שפעם ניגש אל הג"ר אליהו לאפיאן

אחד מתלמידי הישיבה וביקש רשות

לנסוע לחתונה של קרובו. הרב שאל

אותו האם הוא בטוח שלא תהיה שם

פריצות? הבחור התחיל לגמגם וסיים

את דבריו באומרו שלמרות שכן תהיה

שם פריצות – לא זה לא יזיק לו. הגר"א

לאפיאן נזדזע בשומעו את הדברים

הללו, ואמר לבחור: "שמע נא! אני כבר

עברתי את גיל שמונים שנה ואני עיוור

בעין אחת. ואעפ"כ כשאני עובר ברחוב

אני מתמלא פחד שמא ח"ו אכשל

בהסתכלות בעריות. ואתה בחור צעיר

עם שני עיני-בשר אומר לי כי לא יזיק

לך?!". הגר"א לאפיאן אמר לבחור עוד

כמה מילים קשות וחריפות והלך ממנו

בחרי-אף.

5) ראיה אחת אסורה היא אביזרייהו דעריות

ויש עליה דין של "ייהרג ואליעבור"

הגמ' בסנהדרין סוף פרק בן סורר ומורה

[ע"ה ע"א] מספרת על אדם אחד שנתן

עיניו באשה אחרת והגיע לחולי כ"כ

גדול עד שעמד למות, ואמרו הרופאים

שתקנתו היחידה היא להסתכל באותה

אשה בחוסר צניעות, ואמרו חכמי ישראל

שאין שום היתר לדבר שכזה אלא עדיף

שהאדם ימות מחוליו.

הב"י [יו"ד סי' קנ"ז ס"א] והרמ"א [דרכי משה

שם סק"ג] הביאו גמ' זו ולמדו ממנה

שגם ראיה אסורה היא בכלל אביזרייהו

דעריות ודינה ייהרג ואל יעבור, וכך פוסק

הרמ"א [יו"ד שם ס"א] וז"ל: "וכל איסור

עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות

דמים, אף על פי שאין בו מיתה, רק לאו

בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור", ומבאר

שםהש"ך[סק"י] שכוונתו על ראיה אסורה 

כפי שהובא בגמ' הנ"ל וזה לשונו: "רק

לאו בעלמא כו' - דהא אמרינן בש"ס

[סוף פרק בן סורר ומורה]'מעשה באדם אחד

שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו

טינא... ימות ואל תעמוד לפניו ערומה...

ובודאי שדברים אלו אינם גילוי עריות

ממש אלא שעובר בהן ב'לא תקרבו

לגלות ערוה' שהוא לאו דגילוי עריות".

6) ראיה אסורה היא אפילו שלא בכוונה

איתא בגמ' [ע"ז כ' ע"א-ע"ב] שרבן שמעון 

בן גמליאל ראה פעם אחת גויה נאה

מאוד ואמר עליה "מה רבו מעשיך ה'".

מקשה הגמ' כיצד היה מותר להסתכל

עליה? מתרץ הגמ': "קרן זוית הואי (רש"י:

כשפונה לימין או לשמאל ליכנס ממבוי למבוי, ופוגעין

זה את זה בקרן זוית, דאינו רואה אותה מרחוק באה

כנגדו שיעצום עיניו)". וכותב על כך החיד"א

בספרו פתח עיניים על אגדות הש"ס

[על הסוגיא הנ"ל, מהדורת ה'תשי"ט ח"ב דף פ"א

ע"א] שמכאן הוכחה שאפילו ראיה דרך 

העברה (כלומר הבטה בעלמא) אסורה, שאם

לא כן – מדוע לא תירצה הגמ' שרשב"ג

רק ראה אותה דרך העברה ולא דרך

הסתכלות והתבוננות? אלא מוכח שגם

ראיה דרך העברה אסורה ולכן הוכרחה

הגמ' לתרץ שלמרות זאת היה הדבר

באונס בקרן זווית.

7) העובר דרך מקום שיש שם נשים אפילו

שלא מסתכל ויש לו דרך אחרת ללכת,

נקרא רשע

איתא בגמ' [ב"ב נ"ז ע"ב]: "[ישעיהו ל"ג,ט"ו]

ועוצם עיניו מראות ברע - א"ר חייא בר

אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה

שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי

דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי

דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם

דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה

למינס נפשיה". כלומר שכאשר יש לאדם

"דרכא אחריתא" והוא עובר במקום שבו

יכול להיכשל בראיות אסורות – האדם

הזה נקרא רשע רח"ל.

א"כ מהו ההיתר בין הזמנים ללכת

למקומות בהם ידוע שיש פריצות

ומראות אסורים?!

הבאנו מעט מזעיר בסוגיא זו, וניתן להרחיב

את היריעה ולהביא מקורות רבים נוספים

בגנות ובחומרת ראיות אסורות, ויה"ר

שנזכה כולנו לשמור את עינינו ולבנו ובזכות

כך נראה את הנחמה והגאולה השלמה

כדכתיב [ישעיהו נ"ב,ח'] "כי עין בעין יראו 

בשוב ה' ציון".