יש רודפים אחר הכבוד והוא בורח מהם, ויש נמלטים מן התהילה אך היא דולקת בעקבותיהם. הגאון רבי חיים-צבי מנהיימר נמנה עם האחרונים. כבר משחר ילדותו ניכרו בו כישרונות עילוייים. בהיותו בן תשע היה תלמיד מן המניין בישיבתו של הגאון רבי קאפל חריף, רבה של וורבוי. לא ארכו הימים והנער הצעיר התקבל לישיבתו של הגאון רבי בנימין-זאב, בעל 'שערי תורה'. בטרם מלאו לו שלוש-עשרה שנים נפתחו לפניו שערי ישיבתו המהוללה של הגאון רבי משה סופר, בעל ה'חתם סופר', בפרשבורג. כשגדל והיה לאיש, נודעו למדנותו וחריפותו בכל המדינה. אפילו גויים העריכוהו מאוד ולא-אחת באו לפניו, כדי שיפסוק להם במחלוקותיהם. מעשה אירע ביהודי שקנה פרה מסוחר בקר גוי, ולאחר שכבר שילם את מחירה ביקש מהמוכר להוביל את הפרה אל ביתו. פתאום התכחש הגוי לעסקה וטען כי הפרה שלו היא וכי מעולם לא מכרה לאיש. תבע היהודי את המוכר בערכאות. האמין השופט ליהודי, בהכירו אותו כאיש-ישר ובהיות המוכר ידוע כנוכל מועד. אף-על-פי-כן התקשה להוכיח את צדקת היהודי ולפסוק לטובתו. בא השופט אל רבי חיים-צבי לבקש ממנו עצה. "שלח לבית המוכר פלוגת שוטרים לחפש אחר כסף מזוייף", יעץ רבי חיים-צבי. לא ירד השופט לסוף דעתו ובכל-זאת נהג כעצתו. כשהגיעו השוטרים לבית המוכר והציגו לו צו-חיפוש אחר כסף מזוייף, נתקף הלה פחד. "אין ברשותי שום כסף מזוייף!", קרא. כעבור רגע התעשת: "אם בכל-זאת תמצאו כאן מטבעות מזוייפים, הרי הם בוודאי המטבעות שקיבלתי אתמול מיהודי פלוני, שקנה ממני פרה"... הודאה מפורשת זו מפי המוכר אפשרה לשופט לפסוק לטובת היהודי. אולם על-אף חוכמתו הרבה וגאונותו בתורה סירב רבי חיים-צבי לקבל עליו את נזר הרבנות שהציעו לו קהילות חשובות. עניו אמיתי היה וראה את עצמו מי שאינו ראוי לכך. לאחר נישואיו שלח ידו במסחר והתפרנס בכבוד. באחד מביקוריו בפרשבורג סר אל רבו ה'חתם סופר'. זה הפציר בו - ולא בפעם הראשונה - לקבל עליו עול רבנות. "רבי!", הגיב בהתרגשות, "מימיי לא עלתה מחשבה זו בראשי; מי אני ומה אני; איני ראוי לכך!". ה'חתם סופר' לא קיבל את השתמטותו והוסיף לדרוש ממנו במפגיע כי ייעתר לאחת ההצעות שקיבל מן הקהילות היהודיות, אולם רבי חיים-צבי עמד בסירובו. נוכח עקשנותו של התלמיד, נאנח ה'חתם סופר' ואמר: "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. לפעמים נגזר על האדם למלא תפקיד מסויים, ואז עצם הדבר אינו נתון לבחירתו. הבחירה שלו היא אך ורק באיזו דרך יקבל את התפקיד"... אפילו רמז מפורש זה לא שכנע את רבי חיים-צבי. הוא שב לביתו ולענייני מסחרו. כעבור זמן יצא רבי חיים-צבי לרגל מסחרו ליריד השנתי הגדול שבעיר אלמוץ. באמצע הדרך, ליד יער עבות, הגיחה לפתע מסבך העצים חבורת שודדים אימתניים והם דרשו ממנו את כל כספו. מחזותם של השודדים ומהתנהגותם נראה היה כי אף אם תמולא דרישתם, קלוש הסיכוי לצאת מידיהם בחיים. כעבור שנייה הגה מוחו של רבי חיים-צבי רעיון. "הקשיבו לעצתי", פנה אליהם. "הכסף שבכיסי מועט הוא ומוכן אני למוסרו לכם, אולם הכסף הגדול עוד לפניי. את עדר השוורים שלי שלחתי ליריד באלמוץ כבר לפני כמה ימים. הניחו לי ואסע ליריד, אמכור את השוורים ואשוב משם כשכיסיי מלאים. או-אז יהיה שללכם רב"... השודדים התפתו לרעיונו של רבי חיים-צבי. ברגע הראשון חשש שמא יחזרו בהם מהסכמתם כאשר יקלטו כמה הצעתו מופרכת, אך בראותו את השודדים נסוגים לעבי היער, האיץ בסוסיו ודהר מהמקום לעבר אלמוץ. בראשו כבר תכנן רבי חיים-צבי את צעדיו הבאים. הוא הכיר דרך אחרת מאלמוץ לביתו, והתכוון לעשות בה את הדרך חזרה. ואמנם כך נהג. כשבכיסו הרווח הנכבד שהניבו עסקיו ביריד, שב רבי חיים-צבי לביתו בדרך אחרת וניצל מידי השודדים. חלפו כמה ימים. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ורבי חיים-צבי שקד על תלמודו. לפתע נפרצה דלת ביתו וחבורת שודדים פרצה פנימה. ליבו של רבי חיים-צבי פג. פני השודדים לא היו חדשות לו. "חשבת להתל בנו, מה?", אמר ראש החבורה ונחר בבוז. בתוך דקות מעטות רוקן כל ביתו של רבי חיים-צבי מכל הכסף והרכוש שהיה בו. הכול הועמס על צמד עגלות רתומות לסוסים מהירים שחיכו מחוץ לבית. השודדים ביצעו את מלאכתם במהירות וביסודיות והותירו מאחוריהם קירות חשופים. בבת-אחת היה רבי חיים-צבי מסוחר אמיד לחסר-כול. ימים אחדים לאחר מכן קיבל רבי חיים-צבי פנייה מקהילת שוטלסדורף לכהן כרבה. דברי רבו ה'חתם סופר', בעת פגישתם האחרונה, הדהדו בראשו: "לפעמים נגזר על האדם למלא תפקיד מסויים, ואז עצם הדבר אינו נתון לבחירתו. הבחירה שלו היא אך-ורק באיזו דרך יקבל את התפקיד". בו-במקום החליט להיעתר לבקשה. לימים העתיק את כס רבנותו לוורבוי, ולאחר מכן נקרא לכהן פאר כרבה של קהילת אונגוור המעטירה. רבי חיים-צבי מנהיימר ברח מן הרבנות אך היא רדפה אחריו וגם השיגה אותו. | 
רציתי לומר שצריך ללמוד ממעשיהם של ענקי רוח אלו, ואז העולם יראה הרבה יותר טוב. היום כבר לא רואים כשרונות נדירים כאלו
משסיים,חזר מיד לחדרו באין אומר ודברים.