דבר תורה לפרשת בלק- עצה בפרשה- תשע"ג
בס"ד
אור - לי - בפרשה - בלק
" וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי, וַיָּגָר מואב מפני העם מאד כי רב הוא וַיָּקָץ מואב
מפני בני ישראל, ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כִּלְחֹךְ השור את ירק
השדה ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההִוא "(כב, ב-ג)
נראה לי שצריך להקדים ולהסביר קצת את הרקע לדברים כדי להבין את פרשתנו. התקופה בה מדובר היא
לקראת סוף גזירת ארבעים שנה במדבר. בטרם ייכנסו לארץ הקודש, עם ישראל מבקש בדרכי שלום, לעבור
דרך גבול האמורי בשביל להיכנס לא"י. על כן שולח משה שליחים לסיחון - מלך האמורי והוא לא רק שמסרב
אלא גם יוצא כנגדם למלחמה והקב"ה מצילנו מידם בדרך נס כפי שמובא במדרש על הניסים שנעשו לעם
בנחל ארנון, (מד"ר, יט, כה). והמלך השני הוא עוג מלך הבשן שנשאר מיתר הרפאים(נידה סא:), שגם לו הקב"ה
הנחיל תבוסה שלא בדרך הטבע. וזה שפירש רש"י ז"ל: אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו
בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך 'ויגר מואב' כלומר פחדו מפני ישראל, ועל זה אנחנו שרים בשירת
הים 'אילי מואב יאחזמו רעד' כי נפל עליהם אימתה ופחד עד שגופם התחיל לרעוד כי הבינו שישראל העם
הנבחר אלו מעל הטבע בזכות הקב"ה, ישתבח שמו לעד.
על כן, לאחר מות מלך סיחון, הגיע צו השעה. ומיד מיהרו למנות את בלק שהיה מנסיכי סיחון שנאמר: את
אוי ואת רקם ואת צור וכו' נסיכי סיחון(יהושע יג:). וצור הוא בלק(תנחומא ד). ונראה שנבחר דווקא הוא למלך
משאר נסיכי סיחון על דרך שאמר יפתח הגלעדי(שופטים יא) הטוב טוב אתה מבלק בן צפור מלך מואב כי
לכאורה היה מספיק טוב אחד אלא שרצה להדגיש את חוזקו של בלק שהיה טוב במלחמה וגם טוב בכשפים
ואפילו הכי לא ניצח. והחיד"א זצ"ל בפירושו על התורה ע"פ ההגהות בזוהר הקדוש כותב שציפור זה יתרו,
כלומר בלק היה בנו של כהן מדין. וע"פ זה יובן עוד טעם למה נבחר דווקא בלק כי הוא נולד וגדל במדין
והכיר מקרוב את התרבות המדיינית, וע"י כך יוכל בקלות להשפיע על זקני מדיין להתאחד כנגד עם ישראל.
ועוד יש לומר, שמואב היו צריכים לכרות ברית ביניהם לבין מדין למרות שהיו שונאים זה את זה שנאמר:
המכה את מדין בשדה מואב(בראשית לו), כי הבינו שאם לא התאחדו יקרה להם מה שקרה לסיחון ועוג, כנ"ל,
כי המטרה - להפיל ולהחריב את עם ישראל לדורות - מקדשת את האמצעים. ומזה נבין דבר חשוב מאוד
גם לדורנו, שאין אומות העולם אוהבים זו את זו אלא שנאה קיימת ביניהם אך כשרוצים לפגוע בעם ישראל
אין להם בעיה להיות מאוחדים כנגדנו כי שנאתם אותנו גוברת על הכול, לכן צריכים אנחנו לזכור שכוחנו
באחדותנו!
ויש להבין מה רצה להדגיש הכתוב באומרו 'וַיָּקָץ מואב' ופירש רש"י ז"ל - קצו בחייהם. וקשה לומר שקצו
בחייהם ממש שהרי שהקב"ה צווה את עם ישראל לא להתגרות בהם שנאמר: אל תצר את מואב ואל תתגר
בם מלחמה (דב' ב, ט), וכן מובא במדרש: מלחמה אי אתה עושה אבל מה שאתה יכול לחטוף מהן חטוף(מד"ר
כ, ג). ולפיכך אפשר לומר, לענ"ד, שמואב פחדו יותר ממה שיקרה להם שעם ישראל יעברו בארצם כי לא
האמינו שרק יעברו אלא חשדו בהם שישתלטו על אדמתם ורכושם כמו שקרה למצרים שהיה רעב בארץ
ורק באו לשבור קצת לחם, ולבסוף כל מצרים הייתה בידו של יוסף ולא נשאר למצרים כסף ואדמות כמו
שכתוב(ברא' מז,טו): ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אָפֵס כסף וכו', ע"ש.
וזה 'ויקץ מואב' מלשון קץ היינו סוף כלומר, על דרך שאמרו חז"ל: עני חשוב כמת היינו הבינו שבסופו של
דבר כל ממונם יהיה ביד ישראל ולא יהיה טעם לחייהם.
וע"פ זה יובן למה נאמר 'כלחוך השור את ירק השדה' שור דייקא ולא דימוי אחר כי השור רומז על יוסף
שנאמר(דברים לג): 'בכור שורו הדר לו' רצה לומר אולי שיגיעו לאותו מצב כפי שהיה במצרים כמוסבר לעיל,
שהרי בסופו של דבר מכרו ליוסף את כל זרע השדה ולא נשאר להם כסף וחייהם תלויים ועומדים במוצא
פיו של יוסף כמו שדרשו חז"ל מה שור כוחו בפיו אף אלו כוחן בפיהן וכו'(מד"ר כ, ד) כי כוחו של 'הקהל' היינו
כלל ישראל מגיע מכוחו של השור היינו יוסף הצדיק שהיה משביר על כל מצרים.
ועל כן, הלכו שליחי מואב לזקני מדין לגייס לעזרתם את שתום העין הלא הוא בלעם הרשע שהיה שונא
ישראל עוד מהימים שהיה יועצו של פרעה. וזאת כי הבינו שרק ע"י מישהו שכוחו בפיו, כביכול, יוכלו לנצח
את משה שהוא בחינת יוסף כנ"ל, שכוחו בפיו. שהרי רשע זה ידע דעת עליון כמו שאמרו חז"ל(ברכות ז):
שידע את הרגע שהקב"ה כועס ובאותו רגע יכול היה לקלל וקללתו הייתה מתקבלת חס ושלום. ולסוג
נבואה שכזו זכה רק בגלל רצון ה' יתברך שהגויים לא יוכלו לבוא בטענות שלא היה להם נביא כמשה כמו
שדרשו רז"ל: בישראל לא קם(נביא כמשה), אבל באומות העולם קם - והוא בלעם(ספרי פ' וזאת הברכה). ובלק
ידע שללא בלעם הרשע אין לא סיכוי, למרות שהוא בעצמו היה מכשף גדול, כי ע"י קללתו באותו רגע
יהיה קטרוג בשמים על ישראל וע"י כך ייחלש כוחם ותוסר ההשגחה, וע"י זה אפשר יהיה להשלים את
המהלך באמצעות פעולה צבאית.
ובכל זאת, יש להבין מה היה המניע הנסתר של ב' רשעים אלו: בלק ובלעם שהיו מוכנים בסופו של דבר
למסור נפשם למרות אזהרותיו של הקב"ה אותם במראות הלילה כידוע, שלא להתעסק עם עמו וצאן
מרעיתו שהם כבבת עינו שהמתעסק עמם כמתעסק עם ה', ומכניס את עצמו למקום סכנה. והדבר יובן
ע"פ עומקם של דברים כמבואר בזוהר הקדוש(פ' כי תצא, רפא):"בלק ובלעם נשמותיהם מקליפת עמלק ולכן
היו שונאים את ישראל מכל אומה ולשון ,ולכן עמלק רמוז בשמותם: ע"ם של בלעם ולק' מן בלק" היינו
משורש קליפת עמ-לק, שידוע שהוא מיוצאי חלציו של עשו הרשע. ולפיכך, אולי אפשר להוסיף בעניין זה
שגם שמו של עשו הרשע שהוא שורש קליפת עמלק רמוז בשמם כי 'בלעם (ו)בלק' כולל האותיות(=379)
עולה בגימטרייה 'עשו' כולל האותיות(=379).
וכותב "אור החיים" הקדוש זיע"א על הפסוק(במדבר כד, א)"וישת אל המדבר פניו": עוד ירצה ע"פ דבריהם
ז"ל(זוהח"ב קנז) שאמרו כי המדבר הוא מקום חנות הס"מ הרשע, ונתכוון לעורר כוחותיו, והוא אומרו 'וישת
אל המדבר פניו' כי שם ראש הקליפה ס"מ וחיילותיו שונאי עם בני ישראל וכו', ע"ש. ועכשיו אפשר להבין
מאיפה נבעה שנאתם התהומית של ב' רשעים אלו כי שניהם היו מאותו שורש של עשו שהיה שונא ליעקב
עוד מבטן אמו, ועל זה נאמר: הלכה למשה מסיני - עשו שונא ליעקב. ושרו של עשו הוא הס"מ כידוע.
ומכאן נבין שפרשה זו עמוקה עד היסוד היינו רומזת על המלחמה בין כוחות הקדושה לבין כוחות הטומאה.
וכל מטרתם הייתה לגייס את כל הכוחות הגשמיים והרוחניים מצד הטומאה כמוסבר לעיל, בשביל לעקור
אומה שלמה שכוחה מהתורה הקדושה. וכל רצונם היה לקלל את עם ה' הנבחר בעבור לבטל את הברכות
שקיבל ישראל סבא ולא עשו הרשע, וע"י כך יבואו בחשבון עם המושלים. ודע, שכל עוד הקול 'קול יעקב'
כלומר קול התורה דהיינו שאנחנו עוסקים בתורה ואוחזים בהּ בכל נפשנו, אין כוח לשורש קליפת עמלק
להפיל אותנו ח"ו. והסוף ידוע, הקב"ה עשה עם עמנו חסד גדול לאין שיעור והפר עצתם וקלקל מחשבותם
שהרי בלעם הרשע בא לקלל ויצא מברך. מה רבו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך. יהי רצון שנעסוק
בתורה ונשמור על אחדותנו וע"י כך ייפלו שונאינו ואויבינו מבית ומחוץ - וחרבם תבוא בלבם וקשתותם
תישברנה, אכי"ר.
פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב
עיקר התפילה היא בפה דייקא, שצריכין לדבר דיבורי התפילה בפה מלא, ואין די במחשבה לבד, ואף
ע"פ שהקדוש ברוך הוא יודע מחשבות, כי הדיבור הוא כלי שפע, שבהם מקבלים השפע, ולפי הדיבור כן
השפע אם הדיבור הנו כלי השפע היא בשלמות ובמלואהּ, אזי יכולים לקבל בהם רוב שפע. על כן כל מה
שחסר לאדם בגשמיות וברוחניות, צריך להתפלל עליו בדיבור פה דייקא, כדי שע"י זה ימשוך השפע כנ"ל
(סימן תפילה, אות לז).
מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה
ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה
ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה