מהות חטאם של משה ואהרן

יש לברר ולהבין –  מה היה חטאם של משה אהרון בפרשת מי המריבה? חטא שהתורה אינה מפרשת.
רש"י כידוע מסביר שבהכאת הסלע במקום לדבר אליו היה החטא. האמנם? וכי אין קידוש שם שמים בהוצאת מים באופן נייסי ע"י הכאה?
הרמב"ן מעיר על פרוש רש"י ומקשה שאין בזה כלל חילול השם כי "אין הנס גדול בדיבור יותר מההכאה, כי הכל שווה אצל הסלע", אך מדגיש את האופן שבו הנס נתפס בעיני המון העם: "לעיני ההמון הדיבור אל הסלע היה מתמיה יותר והיה שם שמים מתקדש יותר". כלומר, הרמב"ן מברר את דברי רש"י: זה לא שאין קידוש שם שמים בהוצאת המים ע"י הכאה, אלא שיש קידוש שם שמים יותר ע"י הדיבור לסלע. אדם גדול כמשה רבינו צריך לשים לב גם לפרט כזה.
בדומה לכך, בעל ה'כלי יקר' מסביר שההכאה במטה גרמה למיעוט האמונה, שכן העם עלול היה לחשוב שהנס מקורו במטה, אותו מטה שמשה השתמש במצרים ובקריעת ים סוף, ולפיכך הצטווה משה לקחת את המטה אך רק לדבר אל הסלע, להראות לעם שמקור הנס אינו במטה אלא במעשה ה'.
וייתכן לומר שלפי רש"י עצם אי-הציווי במדויק למה שהקב"ה ביקש זה היה החטא, אעפ"י שיש קידוש שם שמים בהוצאת מים בהכאה בלבד. משה הוא שליחו של ה', מנהיג העם ובמדרגתו הוא אמור לעשות בדיוק מה שהקב"ה מצווה ממנו.
יש להעיר, שהרי כבר מצאנו כי כבר הכה משה בסלע כדי שיצאו ממנו במצוות ה' [שמות, י"ז,ו] ועצם ההכאה לא נחשבה לחטא. ראיתי פירוש מעניין שמסביר כי שבמי מסה ומריבה [האמורים בספר שמות] התבקש משה להכות בסלע "לעיני זקני ישראל" וכך נהג, בפרשתנו נזקף חטאו "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל".
כלומר, בפרשתנו משה נדרש לעשות את הנס מול כל קהל בני ישראל, וכאן נדרש נס גדול, פלאי יותר.
לפיכך יוצא, שה' לא זוקף את ההכאה במקום הדיבור כחטא. זה לא העניין. חטאו של משה כמנהיג היה בכך שלא הבחין במידה הראויה בעיני ה' כי שיש כאן הפרש בגודל הציבור, וממילא ברמת ההשפעה של הנס עליהם. ממנהיגים במדרגתם של משה ואהרן הקב"ה ציפה שיבחינו בכך ויפעלו בהתאם.
דברי הרש"ר הירש דלקמן מבארים את מהות החטא ביתר ברור:
"אם לא טעינו בכל תפיסתנו שעד כה, הרי התרגשותו של משה נבעה מן התחושה המרה של חוסר התועלת שבמפעל חייו. כל המעשים שעשה בעמו היו לשוא, כי עדיין הם עמדו כנגדו כ"מורים" קשי עורף שאזנם אטומה מלשמוע ואינם ניתנים לשכנוע. מחד, הרי התרגשות זו מעידה על הבלטת אישיותו העצמית, ואין זו תכונה ההולמת איש כמשה; שכן אישיותו של השליח חייבת להידחות מפני תודעת שליחותו". כלומר, משה לא חטא אלא הוא התן להרגשתו האישית של אכזבה מהעם לבלוט.
"זה הוא אולי הקשה שבנסיונות: לעולם אל יהא קצר רוח אלא יוחיל לה' ויחכה לו בסבלנות...ומכלל לאו אתה שומע הן: השליח נדרש לשוות את ה' לנגדו תמיד, כי אין לה' מעצור להגשים את רצונו המוחלט וכל אשר חפץ יעשה. תודעה זו תמלא את לב השליח ושום נסיון לא יעיב עליה. כמלאך זה המקדש את שם ה' יכסה פניו ויכסה רגליו, ורק בכח המעוף של שליחותו יעשה את עבודת ה'".
מסר גדול אנחנו יכולים ללמוד מכך באשר לתכונות הגדולות שנדרשות ממנהיג בעם ישראל, אם זה מלך, נביא או שופט. עליו להתגבר ולבלום את רגשותיו הפנימיים ולבצע את הייעוד שייעד לו הקב"ה בצורה מוחלטת, גם אם הדברים נראים ממש מאכזבים. יחד עם זאת הוא ממשיך:
" מכל מקום עובדה היא, ואין כמוה לשגב: המנהיגים הגיעו לגבול הארץ המובטחת וחטאו שם חטא קל של חולשת אמונה;" כלומר זה היה חטא של רגע, של זמן מועט. והוא משווה חטא קל זה לחטא הכבד של העם במרגלים:
"ברגע קטן חטאו וקל לבאר איך הגיעו לידי כך; אך העונש שנגזר עליהם דומה לעונש שנגזר על דור המדבר בגין חוסר אמונה מתמשך והולך. קבר המנהיגים בצד קברות העם יעיד לנצח על צדקת ההנהגה האלוהית". ואז הוא אומר דבר שהוא יסוד להבנת מהות פרשייה זו:"כי החטא הקל של אנשי קודש עובדי ה' שקול בעיני ה' כחטאים חמורים של בני תמותה רגילים.
אנו למדים מכאן כמה עוז ותעצומות נפשיות נדרשות ממנהיגים. אם כך הקפיד הקב"ה עם משה ואהרן על חוט השערה ממש, אעפ"י שהיו צדיקים גדולים, מה אנו נאמר? אין ספק שפרשייה זו נכתבה בתורה ללמדנו קל וחומר – עלינו ללמוד מכך ולהשתדל לחזק את האמונה ולתקן את המידות בתכלית האפשר. אי אפשר בכלל לקרוא למה שעשו משה ואהרן חטא, ביחס למה שלצערנו אנו נכשלים יום יום. מעידה קלה כזו, היא כלום ושום דבר למה שאנו חווים כל הזמן. יחד עם זאת, דמות מייצגת, מנהיג בעם, לא משנה עד כמה הוא גדול או פחות גדול "יפתח בדורו כשמואל בדורו" – ממנהיגים נדרשות יכולות גבוהות יותר של איפוק והכלה [במובן החיובי, ולא במובן השלילי המתפרש בצורה מעוותת כיום של ספיגה ופגיעה מגורמים חיצוניים ושתיקה על כך, ודי לחכימא]. שנזכה ללמוד ולהשיג ואילו במשהו ממידותיהם הענקיות של משה ואהרן.