התבוננות "שאלה ופשטה" בפרשת חוקת – מאת אי"ם

^[1]  יט,ט: ואסף איש טהור את אפר הפרה ... והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: ש: האם שריפת הפרה האדומה הייתה ציווי חד-פעמי או מצווה תמידית לכל המיטהרים מטומאת המת בכל הדורות בעתיד? ת: נראה שזה ציווי חד-פעמי לדור המדבר, ודווקא לאלעזר בן אהרן הכהן, בעודם במחנה ובו אוהל מועד, שהרי כך הציווי (פסוקים ג-ז). האפר שהצטבר נשאר למשמרת לעוד זמן רב, אחרת אין צריך שמירה אלא אפשר לשרוף עוד ועוד פרות אדומות. לאחר שאפר זה יאזל, ולא תמצא פרה אדומה, ההיטהרות תהיה בעפר של קרבן חטאת כלשהו (וְלָקְחוּ, לַטָּמֵא, מֵעֲפַר, שְׂרֵפַת הַחַטָּאת; פסוק י"ז). התורה מציינת 'עפר' ולא 'אפר', וכן 'חטאת' ולא דווקא פרה אדומה. שני דברים נשארים בגדר 'חוקת עולם', והם, שאם תמצא פרה אדומה, הרי שאוסף האפר יטמא עד הערב (וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת-אֵפֶר הַפָּרָה, אֶת-בְּגָדָיו, וְטָמֵא, עַד-הָעָרֶב; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם--לְחֻקַּת עוֹלָם; פסוק י'), וכן מי שיטמא ולא יתחטא, נפשו תיכרת (וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל:  כִּי אֶת-מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא, מֵי נִדָּה לֹא-זֹרַק עָלָיו--טָמֵא הוּא.  וְהָיְתָה לָהֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם; פסוקים כ-כ"א).

^[1]  כ,א: ויבואו בני ישראל ... בחודש הראשון וישב העם בקדש: ש: באיזה שנה הייתה ישיבה זאת בקדש? ת: בשנה האחרונה לשהותם במדבר, היא השנה ה- 40, שהרי מיד אחר כך שולח משה שליחים למלך אדום (פסוק י"ד) לבקש רשות מעבר. וכן העם שהתלונן על חוסר המים ציין "ולא גוענו בגוע אחינו לפני ה'" (פסוק ג'), כלומר הזכיר את העם שגווע ומת במהלך כל השהות במדבר (עקב 'חטא המרגלים').

^[1]  כ,ג: וירב העם עם משה: ש: מדוע העם למוד הניסים היה צריך לריב עם משה, הרי ידעו שאם חסר משהו, ויבקשו ממשה, הבקשה תתמלא? ת: נראה שהם ציפו שכבר בחודש הראשון של שנת הארבעים תסתיים הגזירה ("יום לשנה יום לשנה"), ומשנוכחו שלא נכנסו עדיין לארץ, אמונם בה' נפגע, והם התלוננו על עצם היציאה ממצרים למדבר: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת (פסוקים ד-ה). לכן מבקש ה' את משה לבצע נס מיוחד, והוא  לדבר אל הסלע, כדי לשקם  את אמון העם בו ובנסיו. משדבר משה אל העם ולא אל הסלע, כעס עליהם ה': יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (פסוק י"ב). אם היו מדברים אל הסלע, הרי גם העם היה רואה כאן פלא גדול ומיוחד. הצורך להכות בסלע הקטין את גודל הנס, שהרי יש במדבר סלעים שמכים בהם, ונפתח מהם מעיין נעלם ויוצא מהם מים.

^[1]  כ,כא: ויט ישראל מעליו: ש: מדוע לא נכנס משה במלחמה עם אדום, כפי שעשה עם סיחון, והוצרך לנטות מן הדרך? ת: משה מכנה את אדום 'אח' (פסוק י"ד), ובתור אח של בני ישראל (עשו אבי אדום הוא אחי יעקב) ראוי לשמור על יחסי שכנות טובים עמם.

^[1]  כ,כג: בהר ההר, על גבול ארץ אדום: ש: היכן הוא "הר ההר"? ת: לדעתי הר רמון אשר בקצה המערבי של מכתש רמון הוא המקום בו קבור אהרן. במקום יש קברים לא ידועים, וכן קיר שאינו מוסבר תפקידו. כיוון האזימות של הקיר הוא 23.5 מעלות, וההר נמצא על הקו ששרטטתי במאמרי "קו הצפון – קו התפילה העתידי?" (http://www.daat.ac.il/daat/israel/maamarim/kav-2.htm ), והקו גם הוא באזימות 23.5 מעלות, ומחבר את הר המוריה, מערת המכפלה, קבר רחל, קבורת רחל, ועוד. כיוון שנגזר על אהרן לא להיכנס לארץ, זהו המקום המתאים לקבורתו, מקום בו פניו אל מקום קבורת האבות ואל מקום המקדש.

^[1]  כא,ד: ותקצר נפש העם בדרך: ש: מדוע דווקא עתה, לאחר 40 שנה במדבר, נפש העם קצרה מן הדרך? ת:  העם סבר שלאחר 40 שנה הכניסה לארץ 'זבת חלב ודבש' תהיה קלה, והנה עתה הוא הולך ומתרחק שוב, וחשבו שימשיכו למות מן העם גם הדור החדש אשר לא היה ב'חטא המרגלים', לא רק דור המדבר. ה' שולח בהם נחשים שרפים הנושכים בעם וממיתים בהם, ואז נכנע לבבם ("ויאמרו חטאנו"). מכאן ואילך המשיכו בני ישראל במסעם בלי כל תלונה (פסוקים י-י"ג).

^[1]  כא,יד: בספר מלחמות ה': ש: מהו 'ספר מלחמות ה''? ת: ספר שנעלם ובו מתוארות מלחמות בין העמים השונים לבין עצמם, שלכאורה אין קשר בין מלחמות אלה ובין ישראל, אך ניכר כי הן התרחשו במהלך אלוהי, כעין מלחמתו של ה', לצורך ישראל, כגון המלחמה בין אמורי למואב (וְהוּא [מלך אמורי] נִלְחַם, בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ, עַד-אַרְנֹן; פסוק כ"ו), שנועדה לאפשר את כיבוש שטח מואב, שגם הוא אח של ישראל כמו אדום, על ידי ישראל.