לאחר שהרבנית חדווה זילברפרב ע"ה, שפעלה למען שמירת הלשון, הלכה לעולמה בעקבות מחלה קשה, החלו להיערך כנסים של שמירת הלשון לזכרה. בין השאר הוזמנה הסופרת בתיה בארג לדבר על הנושא "חיים ומוות ביד הלשון" בבית הכנסת הגדול בשכונת תלפיות-מזרח בירושלים.

בתיה חשה שהנושא רגיש ולא קל לשיחה. אפשר לדבר יפה מאוד על שמירת הלשון ולהטיף מוסר, אבל כשהדברים מגיעים לפועל, זה בכלל לא פשוט.

היא הכינה שיעור בראשי פרקים, כשהיא רושמת כל נושא בפתק נפרד, והחליטה לבנות את השיעור על פי ניסיון חייה כילידת רוסיה הקומוניסטית בימי סטלין ואחרי כן. ברוסיה כל אזרח ידע שאם יאמר מילה שאינה מתאימה לחוקה הקומוניסטית, היא עלולה להכניסו לבית סוהר. בגלל פעילות הק.ג.ב. כולם ידעו היטב שמירת הלשון מהי, בלי שום קורס מיוחד... בתיה תכננה לדבר על "שמירת הלשון" ברוסיה ומשם לעבור לנושא שמירת הלשון בחיינו.

כאשר נכנסה לבית הכנסת, נדהמה לראותו מלא מפה לפה. היה חם מאוד באותו יום ובתיה התרגשה. לאחר כמה דקות שבהן החלה לדבר על שמירת הלשון ברוסיה וסיפרה איך הענישה על דיבורים מיותרים התבצעה מיד, הבחינה באשה שעשתה תנועת התרסה בידה ואמרה בקול רם לאוזני כל המשתתפות:

"אנחנו לא צריכות את זה!"

בתיה ההמומה הבינה שאותה אשה לא מעוניינת לשמוע את סיפוריה על רוסיה, וחפצה בהלכות ה'חפץ חיים' על שמירת הלשון ותו לא. היא ענתה לאשה:

"חכי, גם לזה אני אגיע..."

האשה לא הגיבה. בתיה, שהלמות לבה כמעט נשמעו באולם, העיפה מבט לעבר כל הנשים. אף אחת לא נעה ולא זעה ולא עמדה לצד המרצה. אף אחת לא אמרה לאותה אשה "את אולי לא צריכה, אבל אנחנו כן!". כולן שתקו. בתיה הבינה ששתיקתן היא כהודאה לדברי האשה. כנראה שכולן לא רוצות לשמוע סיפורים על רוסיה. היא חשה שעוד מעט תפרח נשמתה מרוב צער, והתנחמה בכך שאדם לא יודע מתי יגיע יום מותו. כבר דמיינה איך היא עולה לעולם הבא, וטוענת בלהט בפני בית דין של מעלה:

"לאשה הזו אין חלק לעולם הבא! היא הלבינה את פני ברבים!"

בתיה לא ידעה מה לעשות, הרי בנתה את השיחה על סמך ניסיונה ברוסיה. היא חשה שאם הנשים לא מעוניינות לשומעה, עליה לקום וללכת באמצע ההרצאה, הרי זו לא הפרנסה שלה, והיא לא חייבת לאף אחת כלום.

ואז חשבה מחשבה אחרת: אולי יושבת פה איזו אשה, שבעלה חזר מהכולל מוקדם כדי להשגיח על הילדים ולאפשר לה להגיע לשיעור, ואולי מישהי לקחה בייבי-סיטר. ואם אלך הביתה כעת, אפגע בכל התוכניות שלהן. הנשים יחשבו שהגיעה אליהן משוגעת מרוסיה שהק.ג.ב. הוציא לה איזה בורג מהראש...

וחוץ מזה, הרי באתי לדבר על שמירת הלשון. אם אצא ואקים שערורייה, איזו שמירת לשון זו?! וגרוע מכך: אם אצעק על האשה 'עופי מפה!' זה יהיה כישלון נוראי בשמירת הלשון. הנה אני מגיעה כמו איזו רבנית להרצות על שמירת הלשון, ומה עם הלשון שלי...

בתיה החליטה להמשיך לדבר, אבל תחושתה הייתה מעיקה ביותר. היא הביטה בפתקים שהכינה והתלבטה בכל פתק אם להתייחס אליו או לעבור הלאה. אם תדלג תתבלבל, ואם תקרא הכל - אוי לה מאותה אשה ומכל הקהל.

ואם לא די בכך, החום באולם גבר. משום מה הוחלט לנתק את המאוורר שהסתובב למעלה. בקושי רב סיימה בתיה את הרצאתה כאשר היא מזיעה, מותשת ומושפלת לגמרי.  

היא מצאה כיסא ריק בשורה הראשונה ונפלה לתוכו באפיסת כוחות. לפתע מצאה את עצמה סמוכה לאשה שאמרה את משפט המחץ. האשה פנתה אליה:

"תודה רבה על השיעור שלך. היה מאוד יפה!"

בתיה נדהמה לשמוע את הדברים בוקעים מפיה של מי שכמעט הרסה לה את השיעור. לאחר רגע ארוך ענתה: "מה יפה?! הרי אמרת שאתן לא צריכות את זה. קלקלת לי את כל המצב רוח בהרצאה!"

האשה שהופתעה מדבריה של בתיה, הורתה לעבר התקרה והסבירה:

"אני הצבעתי על המאוורר, ואמרתי שאנחנו לא צריכות אותו..."

  יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם [email protected]

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/8299

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Video-Lectures.asp#3

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אלהי השמים והארץ, בוחן כליות ולב, שזכות התורה הקדושה וזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם ויזכו לנחול את חיי העולם הזה וחיי העולם הבא אמן ואמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.