בסתיו תש"ב כבש הצבא הנאצי את חרקוב, העיר השנייה בגודלה באוקראינה ובה כמאה אלף יהודים. הגרמנים לא היו צריכים להתאמץ במיוחד כדי לחסל אותם. האוקראינים קפצו על ההזדמנות שנקרתה להם לפגוע ביהודים. וכך, לאחר מספר חודשים מצא את עצמו בוריס פוטופובסקי, ילד כבן תשע, עומד יחד עם אמו ועם 13 יהודים נוספים מול כיתת יורים של שוטרים אוקראינים, מעל קבר פתוח ובו גופות מחיסולים קודמים.

לאחר כמה שניות רועמות שכבו בני הקבוצה בבור ללא תנועה. זו היתה קבוצת הנרצחים האחרונה לאותו יום, ולאחר מכן עזבו השוטרים את המקום.

עם חשיכה התעורר בוריס והרגיש שפרט לדימום בצווארו אין לו פגיעות נוספות. הוא טיפס מהבור והחל ללכת הלאה במהירות, במטרה להתרחק ממקום התופת כמה שיותר.

בהליכתו נתקל בקצין גרמני מצוחצח מדים, שהיה מלווה בחייל גרמני מבוגר כבן חמישים. הקצין הורה לחייל: "קח אותו לאן שצריך!"

החייל היה אחראי על מחסן תבואה של הצבא הגרמני. הוא מצא חבית ריקה והורה לבוריס להיכנס לתוכה. לאחר מספר שעות הגיע החייל בלוויית רופא אוקראיני והוציא אותו מהחבית. כאשר הבין הרופא שמדובר בילד יהודי הוא סירב לטפל בו. אולם החייל הגרמני לא הרפה. הוא הסביר לרופא האוקראיני שמדובר בילד ממשפחה עשירה, ובקרוב יקבלו שניהם תכשיטים רבים מהוריו, וכי הוא לא מתכוון לוותר עליהם. הרופא, שראה את נחישות החייל הגרמני, הבין שלא נותרה בידו ברירה, ותפר את הפצע בצוואר הילד. לאחר הטיפול בוריס חזר לחבית, והחייל לקח את הרופא אל מחוץ למחסן. בוריס שמע שתי יריות, ולאחריהן הגרמני חזר לבדו.

וכך חי לו בוריס כשבועיים בתוך החבית. במשך היום היתה החבית במצב עמידה, ובלילה החייל השכיבה כדי שהילד יוכל לישון. יום אחד הרים בוריס את ראשו מהחבית וראה ראש של ילדה מציץ מחבית אחרת. הוא נדהם לגלות כי אינו היחיד שמסתירים אותו כך.

לאחר כשבועיים נוספים שאל החייל הגרמני את בוריס אם יש לו מקום אחר בחרקוב להסתתר בו, מפני שכאן מסוכן לשניהם. בוריס אמר שהוא יסתדר, והחייל לקח אותו מכוסה בעגלה לעבר יער פומרקי הסמוך ונפרד ממנו. הוריו של בוריס לא היו בנמצא, כך שבוריס היה חייב לדאוג לעצמו. הבעיה המרכזית היתה, כמובן, איך להשיג מזון. בקרבת מקום היה בית חולים שהתמחה במחלות ריאה, ורופאיו עשו מחקרים רפואיים תוך שימוש בשועלים כחיות ניסוי. בוריס נהג לחדור מידי יום לכלוב השועלים ולקחת חלק מהמזון שהם קיבלו.

בדרכו לכלוב השועלים היה עליו לעבור דרך שורת כלבי שמירה אימתניים שהיו קשורים. בוריס בחר בכלב מסוים, וכאשר עבר לידו, נהג לזרוק לו איזו עצם כ'דמי לא יחרץ'.

יום אחד, כאשר היה בקרבת השועלים, הבחינו בו שני שוטרים אוקראינים. הוא החל לנוס בין השיחים שבחצר בית החולים, אולם היה ברור לו שאין בידו אפשרויות בריחה.

בצר לו, רץ לעבר כלב השמירה 'שלו' וחדר לתוך המלונה שלו. הוא העדיף למות על ידי הכלב מאשר בידי האוקראינים. ואולם הכלב נשכב לידו וחסם בגופו את הכניסה למלונה. בוריס שמע היטב את קריאות הפליאה של השוטרים על היעלמותו.

השוטרים הבינו שכנראה הילד חודר בקביעות לכלוב השועלים והחליטו לארוב לו. מספר ימים לאחר מכן, כשבוריס היה בדרכו לכלוב, גילה אותו שוטר אוקראיני שעמד במרחק עשרים מטרים ממנו, וכיוון כלפיו רובה. השוטר לא מיהר לירות מפני שחשק בבגדי הילד, והורה לו להורידם. לאחר מכן האוקראיני דרך את רובהו ואז נשמעה ירייה...

בוריס נפל אינסטינקטיבית על הארץ ונדהם להיווכח כי לא נפגע.

ממקום משכבו פקח את עיניו, אך לא ראה את השוטר. הוא הבחין בקצין הגרמני המצוחצח כשהוא מכניס את אקדחו לנדן העור וצועק לעברו: "רוץ לעבר היער!"

בוריס עשה כדבריו וניצל, מבלי שיהיה לו שום מושג מדוע הקצין והחייל הגרמנים הצילו את חייו.

כיום ברוך (בוריס) פוטופובסקי מתגורר עם רעייתו באחד הקרוונים בישוב נריה בנחלת אפרים, כשנוף קדומים נשקף מבעד לחלונו. הוא מבוגר חביב לכל דבר, אבל בכל פעם שהוא יוצא מפתח ביתו מלווים אותו שני כלבים, דבר תמוה ולא מצוי ביישוב. מי שמתקרב אליו יותר, משתאה גם למראה הצלקת בצווארו. מעטים יודעים את סודו. 

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם [email protected]

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/8446

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Video-Lectures.asp#3

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אלהי השמים והארץ, בוחן כליות ולב, שזכות התורה הקדושה וזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם ויזכו לנחול את חיי העולם הזה וחיי העולם הבא אמן ואמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.