מתן תורה - מה הקשר אלי?
לפני 50 יום חגגנו את 'ליל הסדר' כבני מלכים -
כפי שציווה אותנו מלך המלכים, ומאז במשך שבעה שבועות ספרנו את העומר מידי ערב, עד
שהגיע חג השבועות.
וכל זאת למה? מדוע תקנו לנו חכמים לִמְנוֹת את
הימים שבין חג הפסח וחג השבועות?
מפני הקשר העצום שיש בין פסח לשבועות, קשר אמיץ
ההופך את שני החגים הללו לחג אחד ארוך, שמתחיל בפסח ונגמר בשבועות. מה כוונת
המשורר?
בחג הפסח חגגנו את חירותנו הרוחנית והגשמית, 'חירות
רוחנית' משעבוד מצרים ומחמישים שערי טומאה שהקיפו את אבותינו שם 'וחירות גשמית'
משעבוד והתעללות פרעה ועמו, הדגשנו כהוגן את הדברים הללו ופרסמנו באוזני כל
דכפין את נפלאות ההשגחה שהיתה לנו במצרים, את החיבוק העצום והחיבה העזה שבורא עולם
העניק לנו כאשר הוא שלף את אבותינו מהשבי המצרי במבצע ענק של 'והוצאתי והצלתי
וגאלתי ולקחתי'.
ולכבוד מה עשה ה' זאת לנו? מדוע הבורא חמל
עלינו והפך אותנו לבני חורין ונתן לנו יחס כל כך אישי ונפלא? בזכות ההסכמה של עם
ישראל לקבל עליהם עול מלכות ה' ולהתכופף לתורה ולמצוות 'במתן תורה'
(שמות רש"י ג' י"ב). בזכות זה עם ישראל זכה לצאת ממצרים
ולהפוך מעבדי פרעה אומללים לעבדי מלך המלכים, עבדות שהשכר עבורה שמור לנו לנצח,
ומהפירות אנו נהנים עוד כאן בעולם הזה.
משום כך, לאחר שעובר עלינו יום ראשון של פסח מתוך
הודאה לה' על חירותנו וחיבתו אלינו - מיד אנו פותחים בפרויקט 'ספירת העומר' ומצפים
וכמהים להמשך של פסח הלא הוא 'חג מתן תרה', החג שבזכותו יצאנו ממצרים ובזכותו בעצם
זכינו בחג החירות. נכון שזה נפלא?
הבעיה היא שאת התוכן הרוחני העצום של חג הפסח
- כולם מבינים! אך את התוכן הנשגב והמרומם של חג השבועות יצר הרע מטשטש לרבים וטובים
מאיתנו ונותן להם להתרכז 'בהר סיני', ולא 'בתורה' שניתנה עליו. מה כוונת החזן
והפייטן?
כל נער וישיש וזקן וקשיש יודע שחג השבועות הוא
אחד משלושת הַַרְגָלִים של עם ישראל, יום בו ניתנה התורה וקיבלו כולם את עול מלכות
ה' עליהם קבל עם ועולם, ובכל שנה שאנו חוגגים את היום המרומם הזה - אנחנו שואבים
לתוך נשמתנו את 'האורות העליונים' המורעפים עלינו, אורות רוחניים נפלאים שהאיר ה'
עלינו במתן תורה - ומידי שנה בחג שבועות הם מורעפים עלינו מחדש.
אך מה עושה יצר הרע? במקום לתת לנו להתרכז
'בתורה' שניתנה בשבועות ולהשקיע בעיקר את ההכנה עליה, תחת זאת זה יצר הרע נותן לנו
להתרכז בעיקר 'בהר סיני' - בעוגות גבינה שהם כנגד 'הר גבנונים' (תהלים
ס"ח ט"ז), ועל ידי זה יצר הרע גורם לנו להחמיץ את עיקר
המטרה.
אמת, אין ספק שעוגות גבינה זה דבר חשוב, בפרט
אם הם נרכשו מקונדיטוריה איכותית ששמה וטעמה הולך לפניה. אך בל נשכח שזו רק 'תוספת'
ולא 'המנה העיקרית', שהרי העיקר זה לשמוח בתורה ומצוותיה ולזכור שחג שבועות זה
'יום הנישואין' שלנו עם הבורא (רש"י שיר השירים ג' י"א) כאשר
'החתן' הוא הבורא 'והכלה' זה אנחנו 'וטבעת הנישואין' זו התורה הקדושה 'והר סיני'
זו החופה, ועל מתן תורה נאמר 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' (שם),
חתונת הבורא עִם עַם ישראל.
ממילא אם אנו מוציאים מכל העסק את 'הטבעת' -
את 'התורה', הרי שנתפרדה החבילה ונפל המגדל וביטלנו את הקשר האמיץ שלנו עם הבורא,
וכאן נמצאת הבדיחה הגדולה. אך טרם נעלה אותה לבמה, נצהיר את ההצהרה הבאה:
|
* כל יהודי חביב על ה', אפילו אם הוא
רחוק מתורה ומצוות. * כל מצוה שיהודי עושה ואפילו באופן
חלקי, זה עושה נחת רוח נפלאה לה' - ושכרו שמור לו על כך לנצח. * כל זה נאמר על יהודי שבתוכו יש
אמונה ואהבה לה' ואהדה לתורה ולמצוות, אלא שהוא כבול ונעול בידי היצר ושבוי
בים תאוותיו, וזו הסיבה שהוא רחוק מהיהדות ומידי פעם עושה את המצוות רק למחצה
שליש ורביע. אך אם האדם בעומק נשמתו בז לתורה
ולמצוות ונילחם כנגדם בפומבי ללא בושה - וכל שכן אם הוא מְצֵר רגלם של אחרים
העושים מצוות ונלחם בהם כדי להחלישם, אזי עליו אמר דוד מלכנו בספר תהילותיו הֲלוֹא
מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא... תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי
(תהלים קל"ט כ"א - כ"ב). |
לאחר
הקדמה זו קל לנו להבין את הבדיחה הגדולה על אותם אנשים האוחזים עצמם למורמים מעם,
ובשם המשפט והחוק הם עושים קרקס וצחוק מהתורה ולומדיה ונלחמים בשומרי המצוות ומוסדותיהם
בכל הזדמנות, תוך כדי ניסיון להתערב בחינוכם ולימודם וכל היקר לליבם במסווה של
'שוויון בנטל' וקשקושים והבל, אנשים שאהבת ישראל שופעת מהם מכל פינה - עד כדי כך
שהם לא מתביישים להכריז שביום שהם יצטלמו ליד שרים חרדים הקריירה שלהם תסתיים (http://oknesset.org/plenum/6953/?page=6), ומצד שני אותם " "אוהבי
תורה " " חוגגים את חג השבועות עם עוגות גבינה ושאר ירקות, ואינם רואים
בכך סתירה עצומה להשקפתם ומשנתם וגישתם והנהגתם, ואין הם נבהלים מכך שחג השבועות מתבייש
בכלל שהם חוגגים אותו. היש בדיחה כואבת וגדולה מזו?
תארו לעצמכם שפלוני נלחם בפלמוני בכל הכוח
והוא לא מחמיץ אף הזדמנות לצער אותו ולהצר לו, ופתאום כאשר מגיע יום ההולדת של
פלמוני - פלוני עושה חגיגה רצינית ושוחט כבש לכבוד המאורע, ותוך כדי החינגה הגדולה
- פלוני בז לפלמוני וממשיך להצר לו ולהרע לו ולשנוא אותו שנאה עזה. היש בדיחה
גדולה מזו?
מצד שני... יש יהודים נפלאים שמייקרים
ומוקירים את הבורא ומצוותיו ואת התורה ולומדיה, יהודים אלו יודעים בתוך תוכם
שהתורה היא כוחנו ומבצרנו ואשרי מי שמקיים אותה ועמל בלימודה, ויש להם תאווה גדולה
להתקרב אל תלמידי החכמים ולסייע לעמלי התורה - מתוך ידיעה ברורה שזו מצווה מפורשת
בתורה והדבר אף נפסק בהלכה כפי שכתב עמוד העולם רבנו הגדול הרמב"ם בזו הלשון:
|
מצות עשה להידבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם... שנאמר [על ה'] וּבוֹ תִדְבָּק' (דברים
י' כ'). וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אלא... 'הידבק בחכמים ותלמידיהם'. לפיכך צריך אדם להשתדל... לאכול ולשתות עם תלמידי
חכמים, ולעשות פרקמטיה [מסחר] לתלמידי חכמים, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור... וכן ציוו חכמים ואמרו 'והוי מתאבק בעפר רגליהם'
ושותה בצמא את דבריהם (רמב"ם דעות ו' ג'). |
אשרי
אלו היודעים זאת ומבינים את ערך התורה ולומדיה ועוצמת וחשיבות דברי חכמים ומתבטלים
לדעת גדולי ישראל ועושים אותה עטרה ונזר על ראשם מתוך ידיעה ברורה שהם עובדים בכך
את ה' בצורה הגבוהה ביותר וזוכים להעפיל לפסגה הגבוהה הטמונה במצוה של 'וּבוֹ תִדְבָּק',
אשריהם ישראל, ירבו כמותם, ויהא חלקנו
מחלקם.
כאן הזמן והמקום להעלות על נס ולגלות על שער
בת רבים שיש קשר ישיר בין כבוד ה' וכבוד התורה - לכבוד תלמידי חכמים, עד כדי כך
שהגמרא משווה במקומות מסוימים את כבוד תלמידי החכמים לכבוד ה' - ואת כבוד
תלמידי חכמים 'יותר' מכבוד התורה, וברשות הקוראים החביבים והמתוקים נעלה מספר מקורות
לכך מהתלמוד:
* כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו וּמְהַנֵה
אותו מנכסיו, מעלה עליו התורה כאילו הקריב לה' קרבן תמיד בבית המקדש (ברכות
י' ע"ב).
* הרוצה לנסך לה' יין על גבי המזבח, מה יעשה
היום שאין בית המקדש? ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין [יפרנס אותם] (יומא
ע"א ע"א).
* המביא דורון לתלמיד חכם, כאילו הקריב לה'
ביכורים (כתובות ק"ה ע"ב).
* המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא
לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו ה' כאילו דבק בשכינה (כתובות קי"א ע"ב).
* גדולה מעלת המכבד תלמיד חכם, יותר מהמכבד את
התורה עצמה (ברכות ס"ג ע"ב).
* גדולה מעלת המכבד תלמיד חכם, שאפילו עובד
עבודה זרה כאחאב - נמחלים לו חצי עוונותיו (סנהדרין ק"ב ע"ב).
אין טעם להאריך במקורות, די בזה כדי שנבין שמי
שמייקר את כבוד התורה ולומדיה - עושה את העסקה הכי משתלמת, ולא די שהקרן שמורה לו
לעולם הבא, אלא מהפירות הוא יטעם עוד בעולם הזה.
|
ושמא יאמר אדם: נו, בסדר, מי שתומך בחכמים
אשרי חלקו. אך בסך הכל מדובר באיזו דרגה רוחנית גבוהה ולא מעבר לכך, אך אני
מוותר על המדרגה הזו. מה רע בכך? בדיוק בשביל אותו חמוד יש לנו תגלית מעניינת
המעוגנת בתלמוד, וכדלהלן. התמיכה בתורה ולומדיה אינה רק 'מעלה טובה'
אלא הרבה מעבר לכך, עד כדי כך שהגמרא מכריזה ואומרת שאדם שיש לו ממון ואינו
מְהַנֵה מִמַמוֹנוֹ תלמידי חכמים, לא יראה סימן ברכה לעולם (סנהדרין
צ"ב ע"א). ואם
יטען מאן דהוא: מה פתאום שיחייבו אותי בדבר הזה? הרי זה כסף 'שלי', 'אני' עבדתי
עליו, לא כך? התשובה עבורו נמצאת בדברי האור החיים הקדוש
על הפסוק 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי' (שמות
כ"ב כ"ד), שם מגלה לנו הרב שבעולם הכל מדוקדק ובורא
עולם נותן לאדם כסף "בדיוק" כדי צורך מחיית בני ביתו, ולא פרוטה אחת
מעבר לכך. ואם רואה אדם שיש לו ממון 'יותר' מכדי צורכו - ממון זה ניתן לו כפיקדון
מה' על מנת שיעבירו לאחרים הנצרכים, אלא שה' בחר בו לשליח כדי לתת לו על כך שכר
בעולם הבא. לא יאומן! מי שאינו דחוק בממון ויש בידו
אפשרות לתמוך בתורה ולומדיה ולחזק ולבסס את ריבוי לימוד התורה והוא לא נרתם
למשימה הזו, התורה הקדושה תובעת את עלבונה ומובטח לו שלא יראה סימן ברכה לעולם. [וכבר גילה לנו רבי מאיר ישראל הכהן שכאשר
נאמר 'לא יראה סימן ברכה לעולם' - אין הכוונה באותו תחום, אלא זה יכול להיות
בתחומים אחרים. אולי בפרנסה באמת הוא יצליח מעל ומעבר ויהפוך לאגדה מהלכת, אך
חוסר הברכה יתבטא אצלו בדברים אחרים. בבריאות, שלום בית, חינוך הילדים, שמחת
חיים וכו' (שו"ע או"ח רנ"א א' ס"ק ב')]. שורה תחתונה: לעזור לאברכים ולהקל מעליהם את
הנטל כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה - זה בונוס שאין כמוהו. זו מצוה נשגבה של ובו
תדבק, זה כמו להביא ביכורים למקדש ולנסך יין על גבי המזבח, וזו גם סגולה למחילת
עוונות. מצד שני מי שנלחם בתמיכה בתורה ולומדיה
ובקצבאות הכוללים והישיבות, ולא רק הוא - אלא אפילו מי שיש בידו לתרום כסף
ולהפיץ עוד תורה אך הוא מתעלם מכך, התורה תובעת את עלבונה ומובטח לו שלא יראה
סימן ברכה רח"ל. אשרי המבין זאת, אומלל מי שחושב אחרת, ויהי
רצון שיזכה להתפקח במהרה כדי למנוע ממנו את התדהמה והמחיר בעולם הזה והבא. |
הבעיה
היא שיש בדור כמה ליצנים שסוברים אחרת. לדעתם אברכי הכוללים הינם פרזיטים העושקים
את קופת המדינה וחיים על חשבון הציבור ובגללם המדינה נמצאת בגירעון, לדעתם צריך
להילחם באברכים ובכוללים ביד קשה ולעצור להם את התקציבים ולהביא לקריסת הכוללים והישיבות
ועל ידי זה לאלץ את האברכים לצאת לעבוד כדי שעל ידי זה הכנסות המדינה יגדלו.
כך חושבים אותם קומץ אנשים והם לא מתביישים להכריז זאת תחת כל מיקרופון ועיתון,
והם בטוחים שיד חזקה וזרוע נטויה וקיצוצים נוקבים יעזרו להם להגשים את החלום
והחזון. אך אותם חמודים לא כל כך מכירים את ההיסטוריה - ורצוננו להחכים אותם בידע
החסר להם ולאלפם בינה קדומה המעוגנת בתנ"ך, ובעצם מדובר במסר אביר אדיר כביר
ונדיר שלימד אותנו האיש 'עֻזָּה', וכדלהלן:
לפני כשלושת אלפים שנה לאחר שדוד המלך זכה
לשקט מכל אויביו (שמואל ב' ז' א') שלח דוד לקבץ את כל זקני ישראל
להעלות מקריית יערים את ארון ברית ה' (שם ו' ב' רש"י), עֻזָּה
וְאַחְיוֹ בני אבינדב נשאו את הארון על עגלה חדשה רתומה לְבַּקָר וכולם צעדו אחרי
הארון עם כלי זמר, אך לפתע הבקר התנענע והעגלה נשמטה, וִעֻזָּה פחד שהארון ייפול
לארץ - והוא שלח את ידו לתמוך בארון שלא ייפול.
נו, האם לא מגיע לְעֻזָּה צל"ש על כך
שהוא הציל את הארון מקריסה? אך למרבה הפליאה לא רק שְׁעֻזָּה לא קיבל צל"ש,
אלא התנ"ך כותב עליו את המילים הבאות: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ
שָׁם הָאֱלֹקִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת (שם ו' ז').
וכאן הבן עומד ותמה ושאלה עזה וחזקה ממריאה
ועולה מעומק גרונו, הישר אל כסא הכבוד:
ריבונו של עולם! כיצד יתכן שאתה כועס על עֻזָּה
הנחמד שרצה לעזור לארון הקדוש שלא יקרוס? האם זו תורה וזו שכרה? אין ספק ששאלה זו
עַזָה עד מאוד וחייבים לתת עליה מענה יאה ונאה, אך אל דאגה! חכמנו ז"ל כבר
עשו עבורנו את העבודה וביארו לנו את עומק הדברים, וזה תוכן דבריהם הקדושים:
|
בזמן שְׁעֻזָּה הסיע את הארון הוא פגם בכבוד
הארון בחמישה דברים (שם ו' ג' במלבי"ם), אלא שה'
האריך אפיו עימו ולא פרע ממנו על כך. אך כאשר עֻזָּה ניסה לתמוך בארון שלא ייפול
- זה היה חטא שישי איום ונורא, שאלוקים לא הסכים לסלוח לו על כך. מדוע? עֻזָּה התייחס אל הארון בצורה גשמית! הוא
הסיע את הארון על עגלה רתומה לבקר והתעלם מכך שצריך לקחת אותו על הכתף, משום כך כאשר
הוא הניח את הארון על העגלה - אברי הבקר התפרקו מחמת קדושת הארון והעגלה החלה
להישמט (שם ו' ו' רד"ק), וכשראה זאת עֻזָּה הוא שלח את
ידו לתמוך בארון. אמר לו ה': אתה חושב שמדובר בארון גשמי?
שכחת שבתוכו נמצאת התורה ומדובר בארון קדוש הנושא את נושאיו - ארון שיש לו
כוח הנעה עצמי ואין הוא זקוק כלל לעזרת אנוש! אם כן כיצד הינך מעז לחשוב שהארון עלול
ליפול והוא זקוק לתמיכתך? איך אתה מסוגל לעלות על דעתך מחשבה רדודה שכזו? על עצם המחשבה הכפרנית הזו עֻזָּה קיבל עונש
מוות באותו רגע (שם ו' ז' מצודת דוד ומלבי"ם). |
המסר
הזה של עֻזָּה הוא חיזוק עצום ללומדי התורה ותומכיה ומוקיריה, ותמרור אזהרה גדול
לכל אויבי ה' הנלחמים בלומדי התורה.
מתברר שהתורה לעולם לא תקרוס, ומי שחושב
אחרת... מי שבטוח שניתן להסיט ולהזיז את לומדי התורה מהתורה או לעשות קיצוצים
בכמות הלומדים [כמו שכמה חבר'ה הציעו ש2000 ימשיכו ללמוד והשאר יעשו 'שירות
אזרחי'], אותם תמימים לא יודעים שהתורה לעולם לא תקרוס וכמות לומדיה לא תקוצץ,
ובעצם עולם התורה ולומדיה לא זקוקים כלל לסיוע של אף אחד!
במילים יותר ברורות... התקציבים הפעוטים
שמשולמים לאברכים - אינם משקל מבחינתם אם ללמוד או לעבוד, אדרבה! האברכים ותלמידי
הישיבות יודעים נאמנה שארון ברית ה' נושא את נושאיו, ואם העגלה תישמט [התמיכה
התקציבית] - ה' כבר ידאג שהארון ימשיך לנוע 'מעל הטבע', ואיננו צריכים כלל לנסות
לעזור לה' בעניין, אלא רק להאמין שכך יהא. מי שחושב אחרת - הרי הוא מזלזל בתורה
ונכנס למסגרת של 'החטא החמור של עֻזָּה', וגדול עוונו מנשוא.
בחג השבועות חובתנו להפנים את המסר הזה ולהבין
שהתורה לא זקוקה לתמיכה מאף אחד, לא תקציבית ולא חברתית. חובתנו לקרוא את המפה
נכון ולהבין ברום ערכנו וְיַקְרוּת התורה שאנו לומדים, לא כדי להתגאות חלילה - אלא
כדי לשאוב עוד כוחות ועידוד להמשיך במלאכה הקדושה, ולשאת 'בנטל הרוחני' שלצערנו
רבים בזים לו ונלחמים למזער אותו רח"ל.
ואל דאגה! גילו לנו חכמינו שככל שמציקים יותר
לבני התורה - באותה מידה השכר הנצחי מתעצם עשרת מונים, שהרי טוב אחד בצער ממאה שלא
בצער (אבות דר"נ ג' ו'). חכמנו אף גילו לנו שהקשיים והפרעות
שיש לאדם ומסירות נפשו למען התורה מועילים לו לזיכרון וחידוד בלימוד וברכת ה'
מלווה אותו עוד יותר, כפי שגילה לנו הרמב"ם (תלמוד תורה
ג' י"ב'). מה גם שרבי שמעון בר יוחאי כבר גילה לנו בתלמוד שהתורה היא 'מתנה
טובה' אלא שהיא ניתנה בייסורים (ברכות ה' ע"א), וסיבת
הדבר היא כדי להגדיל את השכר של לומדי התורה ולתגמל אותם לעתיד לבוא בצורה הכי
גבוהה (ילקו"ש סוף יהושע), ואל דאגה! כבר הבטיח לנו רבי שמעון
שגם במצבים הכי קשים התורה לא תשתכח מישראל וסייעתא דשמיא תלווה את הלומדים תמיד,
על אפם וחמתם של שונאי ה' ואויבי תורתו (שבת קל"ח ב').
חג שבועות זה הזמן להפנים את הדברים הללו ולהתחזק
יותר בלימוד התורה וקביעת עיתים נוספים תוך הקפדה על 'איכות הלימוד' [ללא
דיבורים בטלים באמצע], זה הזמן לחדד את ההבנה שתמיכה בלומדי תורה זו זכות שאין
למעלה ממנה כמו להביא ביכורים לבית המקדש ולנסך יין במזבח ולהידבק בשכינה.
מי שחי ברמה הזו, אין ספק שיש לו קשר אדוק
לתורה והוא עצמו 'חתן מרכזי' בחג השבועות. אך מי שחי אחרת, לכבוד מה הוא חוגג את
שבועות? מה הקשר שלו לחג הזה - חוץ מהעוגות גבינה?
