בתחילתה של תקופת הקומוניזם ברוסיה, חוקק חוק האוסר לערוך ברית מילה לתינוק מטעם של "כפייה דתית", שהרי התינוק לא יכול להתנגד לניתוח שעורכים בבשרו. ולעומת זאת אם אדם מבוגר, מעל גיל שמונה עשרה, רוצה שימולו אותו, זהו עניינו הפרטי ואין בכך שום עבירה על חוקי המדינה.

באחד הימים  נולד בן לאחד היהודים. אמו הזקנה אמרה לו באופן נחרץ:

"תדע לך שאם לא תמול את בנך, לא אכיר בו כנכד שלי, ואפילו לא אסכים לגעת בו! הרי לא יעלה על הדעת שאחזיק בזרועותיי נכד שאינו מהול כדת משה וישראל".

הבן היה נבוך מדברי אמו. מצד אחד פחד מאוד לעבור על החוק ולהסתבך עם המשטר הקומוניסטי האכזרי, ומאידך לא רצה לפגוע באמו הזקנה בערוב ימיה, מה גם שבסתר לבו רצה למול את בנו. לבסוף אמר לה:

"את רשאית לעשות לבני מה שאת רוצה, אבל הכול יהיה על אחריותך האישית, ולא על אחריותי. לא אוכל להרשות לעצמי להרוס את חיי משפחתי".

לאחר זמן מה נסעו בני הזוג למקום מרוחק למשך כמה ימים והשאירו את תינוקם הרך בידי הסבתא. היא הזדרזה להזמין מוהל וערכה את הברית במקום נסתר מעיני הבריות, כשהיא נוטלת לעצמה את כל הכיבודים הנהוגים: קוואטר, כיסא של אליהו הנביא וגם סנדקאות.

כאשר חזר הבן ומצא את בנו מהול כדת, התמלא חרדה פן יתגלה הדבר בעת הטיפול השגרתי של התינוק בתחנה לאם ולילד. האחות המטפלת בוודאי תמסור זאת למשטרה. כאשר הבין שכלתה אליו הרעה, החליט להקדים תרופה למכה, והקים קול צעקה כנגד אמו הזקנה, שעשתה את ברית המילה בניגוד לרצונו ורצון אשתו.

הסבתא נאסרה מיד על ידי המשטרה, והוגש נגדה כתב אישום על "כפייה דתית כנגד תינוק חסר מגן".

הזקנה הגיעה לבית הדין, והשופט שמולו ניצבה היה יהודי מבטן ומלידה. הוא פנה אל הנאשמת בפנים מלאות זעם:

"איך העזת לעשות לתינוק הרך מום נוראי שכזה?!"

הזקנה לא התבלבלה וענתה לו בנימת לעג:

"כבוד השופט, הלא גם אתה יהודי, ובוודאי גם לך יש מום נוראי כזה..."

"נכון", השיב השופט הנבוך, "אבל זה היה לפני המהפכה. ואילו היום במשטר הקומוניסטי, זו עבירה חמורה לעשות דבר כזה לתינוק חסר ישע".

הזקנה המשיכה להטיח דברים בשופט:

"תראה, למרות שאתה מהול כדת היהודים, הדבר לא הזיק לך כלל, ולא הפריע לך להיות גוי ככל הגויים, ולהתנהג בדיוק כמוהם. לפיכך, אני יכולה להרגיע אותך, ולומר שהברית מילה לא תזיק לנכד שלי במאומה לכשיגדל, והוא יוכל להיות, גם אחרי שנימול, גוי מושלם כמוך וגם קומוניסט כשר..."

סבלנותו של השופט פקעה, והוא פנה אליה בכעס רב:

"מדוע את עושה את עצמך כמטומטמת! אנחנו נשלח אותך עשר שנים לבית הכלא, ואז תיווכחי אם הברית מילה הזיקה לנכדך או לא".

הזקנה נשאה את עיניה כלפי מעלה, ואמרה:

"אני מודה לך, ריבונו של עולם, על החסד שעשית עמי. הנה חשבתי שנותרו לי לחיות בעולם הזה עוד שנה או שנתיים לכל היותר, וכעת בא השופט היהודי הזה ומבטיח לי עוד עשר שנים. ישתבח שמך לעד!"

לאחר מכן השירה את מבטה לעבר השופט:

"וגם לך, אדוני השופט, מגיעה תודה גדולה על שהענקת לי אריכות שנים כה רבה!"

כל הנוכחים באולם פרצו בצחוק רם. גם השופט הקשוח לא היה מסוגל להתאפק ופרץ בצחוק מתגלגל. עורך הדין הממולח של הזקנה ניצל את שעת הכושר ופנה אל השופט:

"אדוני השופט, הלא אתה רואה עם מי יש לך עסק: אשה זקנה שדעתה מטושטשת מרוב זיקנה. האם ראית מימיך אדם שיכריז כי הוא מאושר כאשר פוסקים לו עשר שנות מאסר?! אין לך הוכחה גדולה מזו שהיא אינה שפויה כלל!"

טיעונו של הסנגור, בצירוף החיוכים הרחבים שהיו על פני כולם, פעלו את פעולתם, והשופט פסק שהזקנה תקבל שנתיים מאסר על תנאי...