הרב שפירא סידר היטב את גזעי העצים החטובים לפי אורכם וקוטרם, כדי להעבירם לביתני הקצינים הנאצים להסקת חדריהם בחורף. מסביב הכל היה קפוא. ידיו הפכו לגוש קרח. הוא היה מבוגר, עייף ותשוש מעבודה מפרכת זו, אבל לא היתה לו ברירה אלא להמשיך במלאכתו, אחרת יבוא קיצו.

לפתע שמע צעקות, יללות וצרחות מכיוון ביתני הנשים. נשים וילדים הובהלו החוצה על ידי החיילים הנאצים לכיוון המשאיות בדרך לתאי הגזים. כולם ידעו שאלו דקותיהם האחרונות. הצעקות והבכיות של חסרי הישע היו מחרידות.

היה נדמה לרב שאפילו הקור הנורא אינו מסוגל לשאת עוד את המראות והקולות הללו. הוא היה בטוח שאותן צעקות מגיעות עד לב השמיים, ולא היה לו ספק שעוד מעט ירדו אש וגופרית מן השמיים וימחקו את המחנה הזה ואת אדוניו הארורים מעל פני האדמה.

אבל זה לא קרה.

אחת הנשים מהקבוצה זיהתה את הרב שפירא ניצב ליד גזעי העצים עם כלי מלאכתו. היא עזבה את השורה הדחוקה והמבוהלת, רצה אליו וביקשה ממנו סכין. הרב שפירא הבין שהיא רוצה לשים קץ לחייה. הוא ניסה להסביר לה בכל כוחו שעדיף שהנאצים יוציאו אותה להורג מאשר תתאבד ודיבר עמה על קדושת החיים. "ה' נתן וה' לקח", ציטט והסביר שרק מי שנתן את הנשמה לאדם, יכול לקחתה ממנו, וגם הוסיף כי יש איסור בדבר.

האשה לא שעתה לדבריו והמשיכה בתוקף רב לדרוש ממנו סכין.

כאשר הבינה האשה שהרב שפירא לא עומד לתת לה את מבוקשה, הביטה לאחור והבחינה בקצין גרמני שעומד במרחק חמישים מטר ממנה ומחגורתו מבצבצת סכין גדולה. היא הסתובבה ורצה לעבר הקצין שעמד בפינת הביתנים. הרב נטש את עמדתו, רץ אחריה וניסה לשכנעה בתחנונים:

"לא... לא! אל תתאבדי! לא טוב את עושה!"

כשהגיעו ליד הקצין הגרמני, הלה דרך את נשקו ושאל: "מה קורה כאן?"

הרב שפירא ניסה להסביר לו שהאשה רוצה להתאבד, ושעל פי הדת היהודית הדבר אסור, אפילו אם האדם נמצא ברגעיו האחרונים, ולכן הוא רוצה למנוע ממנה את המעשה.   

בפניה של האשה היה אור מיוחד במינו. הרב לא ידע אם זהו אור של קדושה או של טירוף. מעולם לא ראה אור כזה.  

"תן לי את הסכין בבקשה!", אמרה האשה לקצין הגרמני.

הקצין היה משועשע מהמצב. הוא חשב שיהיה נחמד לראות אשה יהודיה דוקרת עצמה למוות וחוסכת לו כדור. הוא שלף את סכינו הארוכה מנדנה, והזהיר את האשה עם קנה מכוון לעברה שלא תעז לעשות שטויות.

האשה לקחה את הסכין בידיים רועדות. ואז הורידה אט אט אל השלג הקפוא סלסלה שהייתה קשורה על כתפה וגבה והייתה מלאה בסמרטוטים. היא החלה להוציא סמרטוט ועוד סמרטוט עד שהגיעה לתחתית...

הרב שפירא וגם הקצין הגרמני השתאו למראה עיניהם:

בתחתית הסלסלה היה כר לבן ועליו מונח תינוק ערום שפרפר וייבב חלושות. האשה נשאה את עיניה למרום ואמרה: "ריבונו של עולם, נתת לי בן בריא, ואני מבקשת ממך רק דבר אחד: כשימות בני, ימות כיהודי!"

לאחר מכן החזיקה את הסכין בידיה וברכה:

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה!"

היא התכופפה ומלה את בנה.

פרץ דם יצא מהגוף הזעיר. התינוק בכה מכאב, אמו בכתה עמו, הרב שפירא הנדהם הצטרף לבכיים, ואילו הקצין הגרמני שמט את רובהו כלפי מטה והמשיך לעמוד דום בפנים קפואות. האם כיסתה את בנה התינוק בסמרטוטים שהוציאה, הרימה אותו בין ידיה והמשיכה במסכת הברכות:

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו! ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה..."

קולה של האם הדהד במרחב הקפוא. היא חזרה לאטה עם בנה הנימול לשורת הנשים והילדים המייבבים.

כעבור זמן קצר האם ובנה לא היו בין החיים.  

הרב שפירא הצליח לשרוד את השואה. בתום מלחמת העולם השנייה הגיע לארצות הברית, ובכל מקום שאליו הגיע סיפר את הסיפור. 

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/9270

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אלהי השמים והארץ, בוחן כליות ולב, שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם ויזכו לנחול את חיי העולם הזה וחיי העולם הבא אמן ואמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.