בימי מלחמת העולם השנייה התגוררה משפחת אלטוב באוקראינה בעיירה הסמוכה לאודסה. האב אברהם גויס כמו יתר הגברים לצבא האדום, למלחמה כנגד הצבא הנאצי. הקשר עמו אבד ולא היה ידוע היכן הוא נמצא. האם דינה נותרה לבדה עם שני ילדיה, אלכס וסופיה.

המצב החמיר מיום ליום. הנאצים התקרבו לעיירתם בצעדי ענק. החלו הפצצות של הצבא הגרמני. יהודים שהצליחו לברוח מפולין סיפרו להם על כל הזוועות שעוללו הנאצים ליהודים. הסכנה היתה כפולה, גם מצד הנאצים וגם מצד האוקראינים, שציפו לשעת כושר לרצוח יהודים ולקחת את רכושם.

לא נותרה בידי היהודים ברירה והם נאלצו לברוח מבתיהם ולהותיר את רכושם כדי למלט את נפשם. דינה החליטה בלב כבד לעזוב עם שני ילדיה. היא לקחה מעט קמח, כמה בגדים ותכשיטי זהב, ויצאה מביתם בידיעה שלא יהיה לאן לחזור. צערה היה כפול, מפני שידעה כי אם ישוב בעלה מהצבא לא יוכל למצוא אותם. אבל פיקוח הנפש גבר על כל השיקולים האחרים.

דינה וילדיה עלו, כיתר היהודים הנמלטים, על עגלת סוסים, עד שהגיעו לרכבת הנוסעת לרוסיה. הם הצליחו לעלות על הרכבת שיצאה לדרך הארוכה צפונה. כעבור זמן מה הגיעה הרכבת לאחת התחנות. נודע להם שהיא תתעכב שם כרבע שעה. הם היו צמאים וכל המים שהיו ברשותם אזלו. דינה נתנה לבתה סופיה את קנקן המים הריק כדי שתלך ותמלא אותו בקרבת מקום. הילדה בת התשע יצאה למשימה והחלה לברר היכן ניתן למלאו.

לפתע נשמעו ממעל קולות של מטוסים חגים. עלה חשש כי צפויה התקפה של מטוסי קרב גרמניים. ללא כל התראה נסגרו דלתות הרכבת והיא החלה לנסוע. דינה צעקה "סופיה! סופיה!", אבל קול הקטר השתיק את זעקתה שעלתה לשמיים האפורים כהים. האם האומללה חיבקה את בנה אלכס והתייפחה. לפני כמה חודשים איבדה את בעלה, לפני כמה ימים איבדה את ביתם וכל רכושם, וכעת איבדה את בתה האהובה. היא לא היתה מסוגלת אפילו לחשוב מה עלול לקרות לילדה חסרת הישע בעולם שהפך לכה אכזרי.

האם נשאה את עיניה לשמיים ואמרה:

"ריבונו של עולם, הפעם אתה חייב לעזור לנו. גם לסבל יש גבול..."

סופיה הצליחה למצוא מים והחלה לחזור אל הרכבת. לחרדתה ראתה שהרכבת החלה לנסוע. היא החלה לרוץ בכל כוחה, אבל הבינה מיד שאין טעם בריצתה. מה תעשה כעת? להיכן תפנה? איך תשיג את אמה ואחיה שנעלמו מן האופק?

היא הבחינה בקבוצה של חיילי הצבא האדום החונים בתחנת הרכבת. זו היתה קבוצה של פצועי מלחמה שלא היו מסוגלים לחזור לחזית המזרחית, והמתינו לרכבת שתיקח אותם לבית חולים צבאי גדול. אחד החיילים הבחין בה ושאל:

"מה את עושה פה, ילדה?"

סופיה פחדה מאוד ולא הצליחה לענות.

"אל תפחדי", הרגיע אותה החייל, "אנחנו נשמור עלייך".

היא סיפרה בקול רועד לחייל כי היא יהודיה וכי נמלטה עם אמה ואחיה מעיירתם לכיוון רוסיה. היא הלכה למלא מים ולפתע הרכבת ברחה לה, והיא לא יודעת מה לעשות כעת.

"אה, את יהודיה! יש לנו חייל פצוע, נדמה לי שהוא יהודי. אולי תדברי איתו".

החייל הביא את הילדה לחייל שהיה שרוע על אלונקה ובהה בשמיים.  

סופיה הביטה בתדהמה בחייל הפצוע. אחרי רגע ארוך פרצה בצווחה: "אבאאאאא!"

כל המבטים הופנו לעברה. החייל שהיה פצוע קשה, הסב את צווארו ונדהם לראות את בתו. לפתע קיבל כוחות אדירים וקם מאלונקתו. הוא חיבק את בתו שהחזיקה עדיין בקנקן הפח הכסוף. לא פילל לכזה אושר באמצע התופת. לאחר רגעים ארוכים של בכי וצחוק ששמשו בערבוביה ולאחר שנרגעו מעט, ביקש האב מבתו לספר לו איך הגיעה לכאן לבדה. היא סיפרה לו כל מה שאירע עמם עד לבריחתה של הרכבת.

סופיה נותרה עם אביה ודאגה להיות צמודה אליו מבלי להיפרד ממנו אף לרגע. היא נסעה עמו ברכבת לבית החולים הצבאי וסעדה אותו כל העת. בזכותה החלים במהירות. פציעתו לא אפשרה לו לחזור לחזית, לשמחתו כמובן.

האב החל לברר מה עלה בגורל אשתו ובנו. כעבור כמה חודשים עלה בידו חוט של מידע. הסתבר שהם הצליחו להגיע ליעדם ברוסיה. אז נוצר הקשר המיוחל. כאשר האם שמעה שבעלה ובתה בחיים ונמצאים ביחד התעלפה מרוב שמחה. הסתבר להם שלא ניתן לחזור לביתם הקודם מפני שהאוקראינים רצחו באכזריות את כל היהודים שנותרו בעיירתם ובזזו את כל רכושם. כעבור זמן מה נפגשו בני המשפחה באוזבקיסטן והתאחדו מחדש, ובתום המלחמה זכו לעלות לארץ ישראל, ולהשתתף בהקמת מדינה לעם היהודי.