השנה היתה תשי"ח. קבוצה של בחורי ישיבה בברוקלין סיימה לאפות את המצות האחרונות לכבוד הפסח. הרבי מליובאוויטש עמד במשך כמה שעות ומסר לכל אחד מחסידיו שעמדו בתור מצה שמורה, כדי שיעניקו אותה לבני ישראל הרחוקים משמירת תורה ומצוות. קודם השתדל למסור מצה לאלה שהתגוררו במרחק רב, כדי שיוכלו לתת אותה ולהספיק להגיע לביתם לפני כניסת החג.

הבחור בן ה-16, ברוך-שלמה קונין, היה צריך להגיע לביתו בשכונת ברונקס שהיה רחוק למדי. הרבי נתן לו מצה וביקש ממנו למוסרה למשפחה פלונית המתגוררת בכתובת מסוימת בברונקס.

בתחילה חשב ברוך-שלמה לקחת מונית מתחנת הרכבת, לעצור ליד המשפחה ולבקש מהנהג לחכות, ולאחר שימסור את המצה להמשיך ולהגיע בזמן לליל הסדר המשפחתי בביתו. אבל השעה היתה מאוחרת מכדי לנסוע במונית. הוא הלך ברגליו מרחק רב, מצא את הכתובת שנתן לו הרבי ונכנס לבניין מגורים גדול. הוא עלה במדרגות והקיש בדלת.

יצא לקראתו אדם ללא חולצה וקעקועים לגופו. 

"מה אתה רוצה?", רטן האיש כשראה את בחור הישיבה.

"סליחה", שאל ברוך-שלמה, "האם מתגוררת כאן משפחה פלונית?"

"כן", ענה האיש בחוסר סבלנות.  

ברוך-שלמה העיף מבט לתוך הבית. על השולחן ניצב לחם שיפון...

"הרבי שלח אותי לכאן להביא לכם מצה שמורה", אמר.

"הרבי?!", קרא האיש, "בבקשה היכנס!"

המטבח הקטנטן הכיל שולחן נמוך, כיסאות ותנור קטן. ברוך-שלמה לא הבין מה הוא עושה בבית הזה, ומדוע עליו למסור מצה שמורה מהרבי למשפחה שלא חוגגת את ליל הסדר. ואז עלה בדעתו שאולי זו הסיבה שבגללה הגיע לכאן.

הוא שאל את האיש האם ברצונו לערוך ליל-סדר. האיש הסכים וקרא לאשתו לבוא. היא היתה בהריון מתקדם ויחד עמה הופיעו שתי בנות בגיל חמש ושש שהיו עיוורות.

בני הזוג נרתמו לנקות את השולחן. ברוך-שלמה הניח את מגבעתו על ראשו ואמר:

"בואו ניגש לעריכת הסדר!"

הוא ניסה לזכור איך עורכים סדר כהלכתו, אך הדבר היה קשה ללא הגדה. הם אכלו את המצה ושתו מים בכוסות חד פעמיות, זכר לארבע כוסות היין.

ברוך-שלמה הביט בבני המשפחה וניסה לתאר לעצמו מה הרבי היה אומר להם אילו היה פה. הוא נזכר בהתוועדויות ששמע ואמר להם להתחזק באמונה מפני שבלילה הזה הקדוש ברוך הוא שיחרר את בני ישראל מעבדות לחירות, והסביר שגם אותנו הוא משחרר בלילה הזה. הבעל ואשתו הקשיבו בשקיקה לכל מילה שיצאה מפיו כאילו שהם מקבלים את כל חיותם דרך מילותיו.

עוד אמר שבפסח אנו יוצאים לחירות מהמיצרים הפרטיים שלנו, והקדוש ברוך הוא לא דורש מאתנו יותר ממה שאנו מסוגלים לשאת. ברגע שאנו יודעים זאת ומאמינים בזה, כבר אנו משתחררים. הוא שר שירי פסח, הילדות הצטרפו אליו, והזמן חלף במהירות.

בשעה אחת אחר חצות השכיבה האשה את בנותיה לישון והגיע זמנו של ברוך-שלמה להיפרד מבני הזוג. לפני שיצא שאל את בעל הבית כיצד הוא יודע מהרבי.

האיש סיפר שהוא עובד במפעל לעיבוד עורות. כאשר אשתו התעברה היה חשש כבד שגם תינוק זה ייוולד עיוור והרופא יעץ להם לעשות הפלה. הבעל היה מדוכא מאוד ולא ידע מה לעשות. הוא הכיר רב שעבד במחלקה אחרת במפעל והתייעץ עמו. הלה הציע לו לכתוב מכתב לרבי מליובאוויטש. הרבי השיב להם שלמרות הכל עליהם לבטוח בקדוש ברוך הוא ולהביא את הילד לעולם.

לפני שברוך-שלמה יצא אמר לו הבעל:

"אתה יודע. אשתי ואני לא הבנו מה עלינו לעשות בדיוק וכיצד נוכל להתחזק באמונה. כיצד אפשר לשכוח את העבר ולקוות לטוב?! לא חשבנו שהדבר אפשרי, אבל הלילה, כאשר שמענו מפיך אודות האמונה וכיצד הקדוש ברוך הוא נותן לנו את הכוח להתגבר על המיצרים הפרטיים שלנו, כעת אנו מבינים".

ברוך-שלמה שמר על קשר עם אותה משפחה ושמח לשמוע שנולד להם בן בריא, והעיקר עם עיניים רואות. במשך הזמן נותק הקשר שלו עמם. הוא הפך לשליח חב"ד הראשי בקליפורניה, הרב ברוך-שלמה קונין. לאחר שנים רבות נודע לו כי הבנות התחתנו, ולכל אחת מהן כמה ילדים, כולם רואים היטב.

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/9216