התנאים במחנה העבודה היו קשים מנשוא, ובפרט בעיצומו של החורף הקפוא באירופה. פיג'מות הפסים לא הספיקו לחמם את הגוף המעונה של היהודים, והם ציפו בכיליון עיניים לקוביית המרגרינה שיקבלו, כדי להוסיף מעט שומן לגופם הכחוש.

החיילים הגרמנים התענגו בעת חלוקת המרגרינה וקראו לכך "ההצגה". לאחר חלוקת הקוביות מהסיר הענק, לקח הקצין הגרמני את הסיר ששיירי המרגרינה נדבקו לדופנו וזרק אותו כלפי מעלה. אז ניתן האות להסתערות הכללית לעבר הסיר העומד ליפול ארצה. מי שתפס את הסיר והצליח לגרד מעט משיירי המרגרינה בדפנותיו היה מאושר.

היו שם דחיפות, צביטות, גידופים ומכות בעבור שיירי מרגרינה מועטים. הגרמנים נהנו מההצגה עד שהקצין החליט שהשעשוע נגמר להיום וירה ירייה באוויר. זה היה האות לכולם לסגת לאחור.

כולם השתתפו במלחמת הקיום הזו פרט ליהודי זקן, בעל זקן לבן וארוך. אף אחד לא הבין איך הגרמנים לא גזזו את זקנו. גופו היה שדוף וצנום במיוחד, ובכל זאת הוא לא ניסה מעולם להילחם עבור עצמו בתנאי המחנה הנוראים, ואפילו נתן משלו לאחרים. תמיד דאג לחלשים, לחולים ולגוססים, והיווה מופת לכולם בתוך התופת.

באחד הימים ה"הצגה" הייתה מיוחדת במינה. לאחר שהקצין הגרמני זרק את הסיר כלפי מעלה, החלה כרגיל ריצה ולאחריה דחיפות, צעקות, נשיכות ובעיטות. ערימת האנשים הייתה גדולה במיוחד. הגרמני נתן להצגה להימשך דקה נוספת ועוד דקה... האנשים נפלו זה על גבי זה, ואז נשמעה יריית הסיום. האנשים אחוזי הטירוף ששכבו בערימה החלו להתפזר לכל עבר כשהם זבי דם ומצולקים. חלקם הצליחו לנגב מעט את שאריות המרגרינה מהדפנות.

מתחת לערימה נותר למרבה הפלא אותו זקן צנום ומזוקן שהחזיק בסיר, שפתותיו מדממות, בגדיו קרועים, וחיוך רחב על פיו כאומר "ניצחתי".

כולם הביטו בו בתדהמה. אחד היהודים מלמל בצער רב:

"מסכן, אם גם הוא הצטרף להצגה, מה יהיה אתנו?! אם גם הוא השתגע, כנראה שמצבנו חמור יותר ממה שנדמה לנו..."

כולם הצטערו בסתר לבם על הזקן שתמיד נתן והעניק לאחרים, וכעת נלחם כמו חיה פצועה על שיירי המרגרינה מול פיהם המחייך של הנאצים האכזרים. היהודים עמדו דום, אבלים וחפויי ראש לנוכח השריד האחרון של הגאווה היהודית שנכנע לחיות הטרף. 

הזקן לקח את הסיר הגדול בשני צידיו, ניגב את דפנות הסיר מכל שיירי המרגרינה, אספם בכפות ידיו ובזהירות רבה נכנס לביתן הארוך שבו ישנו הפועלים. הוא עמד ליד דרגשו באמצע הביתן. אט אט החל לפרום את כפתורי חולצת הפסים בזה אחר זה, כשהוא מחזיק בכף ידו השנייה הקפוצה את שיירי המרגרינה.

היה נראה כי המסכן יוצא כעת מדעתו.

לאחר שהסיר את הכפתורים וסידרם בשורה מדויקת זה אחר זה, הסתכל באחיו היהודים וחייך משום מה. האנשים התלחשו ביניהם:

"הוא לא יחזיק מעמד בקור הזה ללא הכפתורים".

"כנראה הוא רוצה להתאבד, האומלל".

הוא החל לפרום את חוטי הבגד, חוט אחר חוט...

כולם היו בטוחים שהשיגעון השתלט עליו. לכל אחד יש נקודת שבירה. גם הצדיק הגדול ביותר יכול לצאת מדעתו מחמת רעבונו. 

הוא המשיך לקפל ולפתל את החוטים שפרם, והחל להחדיר בעדינות את הפתילות אל תוך נקבי הכפתורים הגדולים, ובכל אותה עת החזיק במרגרינה שהייתה עלולה ליזול מידו.

בזהירות קרב את ידו הקפוצה שבה המרגרינה, והרפה מעט את שרירי ידו. טיפות המרגרינה החלו לזלוג בזו אחר זו ישירות אל נקבי הכפתורים, משמנות את החוטים הפרומים, וגודשות את הנקב הצר.

כך המשיך לשמן וגדש את כל נקבי הכפתורים. הוא הביט בכל אחיו בחיוך מנצח, אחר כך שלף ממקום מחבוא קופסת גפרורים, הדליק את הפתילות והחל לברך בהתרגשות:

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר חנוכה!"

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה!"

"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

כאשר הבחין במבטיהם הנדהמים של חבריו, קרא: "יהודים - היום חנוכה!"

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/11242

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.