אחת הדמויות שפיארו את יהדות גרמניה מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה היה הרב יחיאל יעקב ויינברג, גאון עולם המכונה בעל ה'שרידי אש' על שם ספריו. במקור הוא היה רב ליטאי, בוגר הישיבות הליטאיות, אשר נקרא לעמוד בראש בית המדרש ללימודי רבנות שהוקם בברלין על ידי הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר.

בית המדרש לרבנים היה מוסד נחשב ביותר, הודות לרמת הלימודים הגבוהה שבו. התקבלו לשם רק בחורים או אברכים שהיה להם רקע ישיבתי קודם וגם תואר אקדמי מתקדם, בהתאם לקו ההנהגה של היהדות האורתודוקסית של גרמניה דאז – "תורה עם דרך ארץ". הרב ויינברג בעצמו נדרש לעשות תואר דוקטור.

בעולם היהדות של גרמניה ואף מחוצה לה העריכו והתחשבו בדעתו של הרב ויינברג, שהיה לא רק אישיות רבנית נחשבת אלא דמות מוערכת, איש נעים הליכות ומורה דרך להתנהגות ישרה.

לאחר השואה הוא הובא חולה, שבור ורצוץ לשווייץ על ידי תלמידו האהוב, הרב שאול ויינגורט, שטיפל בו ושיקמו. אך לא עברה שנה ומכה קשה הכתה בו שוב, כשתלמידו ומיטיבו נהרג בתאונה, בדרכו למסור את שיעורו בישיבת חמיו, הרב אליהו בוצ'קו.

האלמנה הצעירה, גב' ויינגורט, המשיכה לטפל ברב ויינברג, לסעוד אותו ולארח אותו עם כל מבקריו, בהיותו מוקד לעלייה לרגל מכל רחבי העולם. תלמידיו לשעבר ששרדו את השואה (חלקם עלו לגדולה כאישי ציבור, בהם השר ד"ר יוסף בורג והשר משה חיים שפירא, וכרבנים, בהם הרב פינק - אב בית דין בחיפה, והרב קלר - הרב הראשי של נהריה) הגיעו אליו בכל הזדמנות וכך גם רבנים וראשי ישיבות שרצו לשמוע את לקחו מפיו.
לתדהמתו הופיע החתן כשהוא לבוש חליפה מרופטת ואף קרועה מעט. הרב הבהיר לחתן חד משמעית שהוא לא מוכן לערוך כך את החופה ודרש ממנו ללכת להחליף בגדים לאלתר

ד"ר יעקב הרצוג, עילוי בתורה ומשכיל גדול, בנו של הרב יצחק הרצוג, הגיע לשווייץ לתקופת החלמה ממחלתו, ובשבתות נהג להתארח אצל גברת ויינגורט. במוצאי שבתות היה הרב ויינברג בא לשם, והם היו משוחחים במשך שעות שיחות מרתקות. באחת ההזדמנויות סיפר הרב ויינברג סיפור מיוחד שאירע לו:

יום אחד סטודנט גליציאני חסר כל בשם שמואל יוסף צ'צ'קס הגיע לברלין. במהלך הזמן הוא הכיר בחורה בשם אסתר מרכס, בתו של חבר הדירקטוריון של בית המדרש לרבנים, הבנקאי גיאורג מרכס. אביה התנגד בתוקף לחברות זו: מה לבתו, כלילת השלמות, בת למשפחה ייקית שורשית כה חשובה, ולסטודנט עני מגליציה המשמש כ'מלמד'?! כאשר הקשר בין הבת לסטודנט התהדק, פנה האב ברוב ייאושו לרב ויינברג ושאל בעצתו. הרב ענה לו שלדעתו לא כדאי לו להתנגד לשידוך, ועדיף שישים את כבודו בכיסו ויחתן אותם. האב לא היה מוכן בשום אופן לשמוע לעצת הרב, ואדרבה, הוא הדיר את בתו מנכסיו.

הבחורה לא נרתעה מצעדו של אביה, וביקשה מהרב ויינברג להשיא אותם בכל זאת. הרב הסכים לכך.

היום המיוחל הגיע. הרב ויינברג ביקש לשבת עם החתן לסידורים האחרונים לקראת החופה. לתדהמתו הופיע החתן כשהוא לבוש חליפה מרופטת ואף קרועה מעט. הרב הבהיר לחתן חד משמעית שהוא לא מוכן לערוך כך את החופה ודרש ממנו ללכת להחליף בגדים לאלתר. אמנם הוא עצמו ניסה לשכנע את האב להסכים לשידוך, אבל יש גבול להתנהגות לא נורמטיבית!

במקום פרצה מבוכה ומהומה.

לפתע הופיעה הכלה וביקשה לדבר עם הרב ביחידות. היא סיפרה לו שהיא בעצמה ביקשה מחתנה לבוא עם חליפה זו, כי זו היתה החליפה שהוא לבש כשפגשה אותו לראשונה, ויש לה רגש אישי להופעתו בחליפה זו. הרב ויינברג לא יכול היה לסרב לכלה ביום חתונתה, וויתר לה. מאוחר יותר נודע לו שזה היה תירוץ בעלמא, ושפשוט לא היתה לחתן חליפה נוספת...

לאחר זמן מה בא האב לרב ויינברג. הרב חשש שיוציא עליו קיטור של כעס בגלל שערך את החופה בניגוד לרצונו, אולם להפתעתו האב בא לשלם לו דמי טרחה על עריכת החופה. הרב ויינברג סירב כמובן, אבל שמח להיווכח שהאב התפייס.

לאחר מכן האב החל לעמוד על כישרונותיו המופלגים של חתנו, הלא הוא ש"י עגנון, גדול סופרי ישראל בעת החדשה. שנים רבות לאחר מכן, בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשבדיה, כבר לבש החתן חליפה מהודרת יותר...

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/11787