כאשר נפתחה מלחמת ששת הימים התגייס אליה חיים כחייל מילואים בן 26 בתפקיד חובש. בשירותו הסדיר שירת בנח"ל המוצנח, ובמלחמה הוזעק לסיירת שריון, הכוח שפורץ את הדרך לטנקים הנעים לתוך מדבר סיני. הם ידעו שמטוסי חיל האוויר הצליחו בפעולתם.

בבוקר כ"ו באייר תשכ"ז הצוות שלו חבר לגדוד שריון כדי להובילו למשימה של עקיפת אבו-עגילה ואיגוף של כוחות מצריים, כדי שהאויבים לא יקבלו תגבורת ולא יוכלו להימלט.

חיים בא למלחמה עם הסידור שקיבל כשי לקראת הגיוס. היה זה סידור פשוט, קטן ונוח ששימש אותו בשירות הסדיר ואחר כך במילואים. מוקדם בבוקר התעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל מהסידור. הוא היה הדתי היחיד בצוות הזחל"ם. כאשר ראו אותו שאר החיילים, כולם ביקשו באופן ספונטני להתעטף בטלית, להניח תפילין ולהתפלל בסידור.

בתום התפילה החלו לנוע דרך חולות חלוצה והגיעו ליעד הראשון - כיבוש מוצב אויב. אחרי התארגנות קצרה של הטנקים עלו עם הזחל"ם על גבעה לצפות על השטח ואז גילו טנקים מצריים מכינים מארב לטנקים שלנו. הם הודיעו לטנקים על המצרים שהיו בטווח שני קילומטר מהם. בינתיים המצרים החלו להפגיז אותם. הם החלו לנוע לאחור ואחרי כמה מטרים הזחל"ם נעצר בגלל איזו תקלה טכנית. המפקד אמר: "כל אחד עם כל מה שעליו, ייצא החוצה מיד!"

כל אחד מהיושבים קפץ החוצה עם החגור שהיה עליו ותו לא, מצאו איזו תלולית קטנה והסתתרו מאחוריה כשהמצרים ממשיכים להפגיזם ללא הרף. בינתיים טנק ישראלי עבר לידם. המפקד קפץ על הטנק וביקש ממפקד הטנק לחלץ אותם מהגבעה המופגזת. כל עשרת החבר'ה סביב הצריח של הטנק. ואז לפתע נורה פגז ופגע בטנק.

הפגז החליק והתפוצץ על הקרקע ליד השרשרת. לטנק לא קרה כלום ואף אחד מהחיילים לא נשרט. מהחיכוך של הפגז החלה רשת ההסוואה של הטנק לבעור. הם זרקו אותה מיד לארץ. בדיוק אז ראו את הזחל"ם שלהם עולה באש. הטנק הצליח לחלצם ולאחר חיסול המארב המצרי, התפזרו בזחל"מים האחרים.
בכל ששת ימי המלחמה התפלל חיים ללא סידור, טלית ותפילין, ואמר את מילות התפילה מתוך הזיכרון בלבד. כל חפצי הקדושה נשארו בזחל"ם שעלה באש

המלחמה נמשכה. כוח הזחל"מים המשיך להוביל את הטנקים, הצליח לכבוש יעדים ולהתגבר על מארבים. הם ראו הרבה מאוד ניסים במלחמה, דברים שמנוגדים לכל היגיון.

באחת הפעמים נפגע הזחל"ם של מפקד הגדוד והחל לעלות באש. חיים רץ לעבר הזחל"ם וחילץ את המפקד מתוך המשוריין הבוער, כאשר המצרים יורים לעברם ללא הרף. כדורים נותבים חלפו ממש בין רגליו... חיים אבחן את המפקד כפצוע אנוש והזעיק מסוק. תוך כמה דקות הגיע המסוק. איש הצוות נתן לו עירוי דם, חילצו וכך ניצלו חייו.

בכ"ח באייר, ביום השלישי למלחמה, נחת לידם מסוק בעיצומם של הקרבות. הטייס אמר להם: "שארם א-שייח והכותל בידינו!". החיילים ענו: "לגבי שארם א-שייח כנראה שאתה צודק. לגבי הכותל, אנחנו לא מאמינים לך!"

לא היה ניתן לתפוש זאת. בערב שמעו ברדיו שידור ישיר מהכותל. כולם הדמימו את המנועים ושמעו את החדשות המדהימות. לאחר שהתרגשו עד דמעות וקראו קריאות צהלה, הפעילו את המנועים והמשיכו הלאה.

בכל ששת ימי המלחמה התפלל חיים ללא סידור, טלית ותפילין, ואמר את מילות התפילה מתוך הזיכרון בלבד. כל חפצי הקדושה נשארו בזחל"ם שעלה באש.

בתום שישה ימים הסתיימה המלחמה והגיעה ההודעה המיוחלת שמשתחררים הביתה. בדרך חזרה מתעלת סואץ אורגן מסדר של כל החטיבה. הם הגיעו לשם והמכונאי של הצוות אמר לחיים: "שני מכונאים מהחטיבה מחפשים אותך. יש להם משהו שהם רוצים לתת לך באופן אישי". הוא לא הבין במה מדובר וניגש למכונאים. הם סיפרו שתפקידם במלחמה היה לבדוק את כל כלי הרכב שנשארו בשטח, לוודא שלא נשאר איזה פצוע חלילה, ואחר כך לבדוק מה מצב הכלים, אולי ניתן לתקנם בקלות ולהכשירם לפעילות.

"כאשר ראינו את הזחל"ם השרוף שלכם, לא האמנו שמישהו יצא משם בחיים. כל מה שהיה בפנים נשרף לגמרי ולא היה ניתן לזיהוי, פרט לזה". המכונאי הושיט את ידו ובה הסידור הקטן שהיה חרוך בחלקו.

כשחיים הגיע לביתו הוא רכש קופסה מיוחדת ובה הניח את הסידור. הוא נמצא אצלו במרכז הספרייה כזיכרון היקר ביותר שיש לו. בבדיקה שעשה אחרי הקרבות התברר שלא היה צריך לטפל באף אחד מאנשי הצוות שלו, איש מהם לא נפגע כלל. הוא חש שהסידור היקר שבו התפללו כולם בתחילת המלחמה שמר עליהם.

כאשר סיפר לאחותו תרצה המתגוררת בחו"ל על מופת הסידור, ואיך שמהיום השני למלחמה נאלץ להתפלל ללא טלית ותפילין, היא אמרה לו בהתרגשות רבה: "מה אתה אומר?! בדיוק ביום השני למלחמה ביקשתי מבעלי, שכאשר יניח תפילין יתכוון להוציא ידי חובה את כל החיילים שרוצים להניח תפילין במלחמה ואינם יכולים...".

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/11850