כמה ימים לפני יום העצמאות תשע"ב נסע צור באוטובוס מהצפון לירושלים. בדרך עלה חייל והתיישב לידו. במהלך הנסיעה קרא צור בקונטרס של ברסלב שקיבל שעה קודם לכן באחד הצמתים, ואילו החייל לא הפסיק לדבר עם חבריו בפלאפון.

תוך כדי הנסיעה שאל לפתע החייל: "מה אתה קורא?"

"חוברת שכתב הצדיק מיבנאל. שמעת עליו?" שאל צור. 

"כן", ענה החייל והוסיף בהתלהבות, "אבל תראה על מה החוברת מדברת - 'תפסיק להתעצבן', זה תפור עלי! בזמן האחרון עברו עלי דברים לא פשוטים והייתי כל כך עצוב ועצבני. אפשר לקרוא את החוברת?" ביקש.

"בשמחה", ענה צור, ובעת שהעבירה נתן לו עוד כמה עצות וחיזוקים בעל פה.

החייל אמר: "אחי, נפלת עלי משמיים. בזמן האחרון, אחרי תקופה קשה שעברתי, מצאתי חברים חדשים וטובים שהחזירו לי את השמחה שכל כך היתה חסרה לי. יש לי רק בעיה אחת..."
כעבור עשרים וחמש דקות נשמע צלצול בפלאפון של צור. ישראל היה על הקו כשהוא בוכה ונסער ואמר בגמגום: "הצלת לי את החיים... הצלת לי את החיים..."

"מהי?" שאל צור בסקרנות. 

"אמא שלי כועסת עלי מאוד בגלל שהתחברתי אליהם", ענה, "היא טוענת שבגללם אני חוזר הרבה פעמים הביתה מאוחר בלילה, ובבוקר אני קם מאוחר ולא מספיק להגיע לצבא בזמן. אני חייל בקבע והיא מפחדת שבגלל זה יזרקו אותי מהצבא. כשיצאתי היום מהבית היא אפילו לא אמרה לי שלום, וזה מאוד כואב לי. אני לא רוצה לפגוע בה. היא כל כך דואגת לי ורוצה בטובתי. אתה נראה אדם טוב שיודע לדבר יפה, אולי תוכל לדבר איתה ותצליח לגשר בינינו?"

לאחר כמה לבטים הסכים צור, בחושבו כי יכולים לצאת מכך רק דברים טובים.     

החייל התקשר לאמו וצור דיבר עם האם במשך עשרים דקות על בנה, איך אפשר לעזור לו ולדאוג לכך שלא ייפגע. היא נשמעה כאישה נחמדה ביותר, ואמרה בין השאר: "ישראל הוא הגאווה שלנו. הוא חייל מצטיין בקבע, יש לו תפקיד טוב, אבל יש לי בעיה עם החברים שלו. למרות השמחה שהם החזירו לו, הרבה פעמים לימדו אותו שטויות והרסו אותו. פעם היה קם מוקדם ואפילו מניח תפילין לפני העבודה, ואילו היום הוא הולך לישון מאוחר וקם מאוחר, אפילו ענד עגילים ורוצה לעשות קעקוע. שמחה זה טוב, אבל בשביל זה יש סופי שבוע", היא הוסיפה, "אני גם רוצה שהוא יתחזק יותר בתורה, ימשיך להניח תפילין וילבש ציצית, לאט לאט, שלא ייפול מהר, שיהיה במגמת עלייה. זאת השמחה שלי!"

בסיומה של השיחה אמר צור: "שמע, צדיק. אמא שלך אוהבת אותך ודואגת לך באמת. היא רוצה באמת בטובתך, ואפילו רוצה שתתחזק קצת. תמשיך להניח תפילין, תלבש ציצית, וככה תשמח אותה!"

ישראל הכריז לפתע: "אתה יודע מה? למרות שאני קצת ממהר, כשנגיע לתחנה המרכזית נלך לחנות לתשמישי קדושה ונקנה ציצית".

צור שמח על הזכות שנפלה בחלקו לחזק חייל ביהדות.

מיד כשהגיעו לתחנה המרכזית הלכו יחדיו לקנות ציצית בחנות קרובה. ישראל בחר ציצית מתאימה ובירך בהתרגשות "שהחיינו" ו"על מצוות ציצית", ואף קנה כיפה יפה.

כשיצאו מהחנות חיזק אותו צור בעניין הציצית והוסיף: "זו מצווה ששקולה כנגד כל המצוות. תשמור על הציצית הזאת והיא תשמור עליך". הוא רצה לספר לישראל סיפור כיצד הציצית שמרה והצילה חבר שלו בצבא, אך הלה אמר שהוא ממהר מאוד כי הוא מאחר לחזרות לקראת יום העצמאות.

השניים נפרדו בחיבוקים ובנשיקות, החליפו מספרי פלאפון וצור סיים: "תתקשר בשמחה, מתי שתרצה ועל מה שתרצה".

כעבור עשרים וחמש דקות נשמע צלצול בפלאפון של צור. ישראל היה על הקו כשהוא בוכה ונסער ואמר בגמגום: "הצלת לי את החיים... הצלת לי את החיים..."

"מה קרה?" תמה צור.

"בחרו אותי מתוך כמה חיילים מצטיינים להיות דגלן בטקס המרכזי של יום העצמאות בהר הרצל", סיפר, "איך שאני מגיע לרחבה של החזרות, אני רואה את הבמה עם כל מה שעליה קורסת על החיילים. יש פצועים קשה וכנראה הרוגים, כולם חברים שלי... תחשוב לרגע, אם לא היינו מתעכבים כמה דקות בחנות לתשמישי קדושה כדי לקנות ציצית, הכל היה נופל גם עלי... הצלת אותי!", סיים בדמעות.

"הקדוש ברוך הוא שולח שליחים לכל מקום, והפעם הוא שלח אותי", אמר צור, ולאחר רגע הוסיף, "ואת הציצית".

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/11909