סנדור הוא כפר חקלאי קטן בכורדיסטאן שבצפון עיראק. בעבר התגוררו בו כמאה משפחות יהודיות, שעיקר פרנסתן בעיבוד שטחי חקלאות שכללו גידולי שדה וכרמים.
משה נסע לירושלים לרכוש מחזורי תפילה לימים הנוראים בבית כנסת 'היכל שלמה'. בעת שנכנס למסדרון הבניין הבחין בחדר שבו היו כמה סופרי סת"ם שקועים בעבודתם. הוא פנה לאחד מהם ושאל: "אתם מתפרנסים מהכתיבה או שזו תעסוקה צדדית לשעות הפנאי?"

משה סנדורי שימש שם כרב לקהילה וכן כמורה לילדי הכפר בשיעורים שקיים בבית הכנסת. בשעות הפנאי עסק בכתיבת סת"ם, מקצוע שרכש בעת שלמד בישיבה הגדולה בבגדד, 'בית זילכה'.

משה לא זנח את עבודת הכפיים בכרם שעיבד. מדי קיץ הטעין את היבול, שכלל בעיקר שקדים וצימוקים, על גבי שתי פרדות, רכב על השלישית ויצא למסע ארוך לבגדד, שם מכר את הסחורה. בהזדמנות זו ביקר את בני משפחתו מהם נפרד בצעירותו, בטרם נישא לכזלה שעמה הקים בית בכפר המרוחק.

באחד ממסעותיו לבגדד, הפרדה שעליה רכב משה מעדה על שביל צר בין ההרים, ולרוע מזלו רגלו הימנית נלכדה בין הבהמה לבין סלע סמוך. משה החסון התגבר על פציעתו, אך תוצאותיה ניכרו בצליעה קלה.

בשנת 1951 עלו משה ובני משפחתו לישראל במסגרת מבצע 'עזרא ונחמיה'. הם שוכנו במעברת הקסטל, ושנה לאחר מכן עברו לשיכון של הסוכנות במעוז ציון. משה ורעייתו הצטופפו עם שבעת ילדיהם בדירת חדר וחצי.

הוצע למשה לשמש כמורה ללימודים תורניים בבית הספר היסודי ביישוב. לאחר השתלמות קצרה לשיפור העברית שבפיו החל משה להורות בבית הספר, אך המשיך לחלום על משק חקלאי בגלל אהבתו לעבודת השדה, ומצא נחמת מה בעיבוד שטח הקרקע הקטן סביב ביתו.

באחד הימים, מנהל בית הספר, שחיבב את משה, פנה אליו ושאל לפשר צליעתו המכבידה. משה סיפר למנהל על פציעתו ועל חוסר האפשרות לקבל טיפול רפואי בכפר המרוחק בכורדיסטאן. המנהל הציע שיפנה לבית חולים כדי לנסות ולשפר את איכות חייו, ובסיועו נקבע מועד לניתוח המחייב אשפוז של שבוע, תוך סיכוי גבוה שמצב הרגל ישוב לקדמותו.

הניתוח בוצע בהרדמה מלאה והרגל גובסה. לאחר שהכרתו של משה שבה אליו, חש בכאבים עזים. הוא פנה לאחות וקיבל כדורים משככי כאב עם הבטחה כי הכאב יחלוף במהרה. כעבור שעה הכאב גבר והיה בלתי נסבל. הרופא בדק ומצא כי הגיבוס בוצע ברשלנות, דבר שגרם ללחץ מוגבר על כלי הדם ולתחילתו של נמק. הגבס הוסר ולרוע המזל התברר כי הנמק פשה ברגל ולא נותרה ברירה אלא לקטוע את הרגל מעל לברך! משה נאלץ להישאר באשפוז מספר חודשים עד להגלדת הגדם והתאמת רגל תותבת.

לאחר שחרורו הודיע מנהל בית הספר למשה כי משרתו נשמרה והוא יתקבל בשמחה אם יחליט לשוב לעבודה, אך משה לא מצא טעם להתייצב בפני כיתת תלמידים במצבו המגביל.

הימים הנוראים קרבו. משה נסע לירושלים לרכוש מחזורי תפילה. הוא הגיע לבית כנסת 'היכל שלמה', שם נמכרו ספרי קודש במחירים נוחים. בעת שנכנס למסדרון הבניין הבחין בחדר שבו היו כמה סופרי סת"ם שקועים בעבודתם. הוא נכנס פנימה, פנה לאחד הסופרים ושאל בלחש: "אתם מתפרנסים מהכתיבה או שזו תעסוקה צדדית לשעות הפנאי?"

"זה מקצוע נדיר בארץ כיום", השיב הסופר, "העבודה רבה, ויש מחסור גדול באנשי מקצוע טובים".

"זהו מקצועי", אמר משה, "האם אפשר לנסות ולהתקבל כאן לעבודה?"

בעודם משוחחים נכנס לחדר מנהל המקום ודבריו של משה הובאו לידיעתו. המנהל שלף ממגירת השולחן דף לבן, נטל את הקולמוס מידי הסופר, נתן אותו בידו של משה והורה לו לכתוב שורת מילים. ביד בוטחת החזיק משה בקולמוס, טבל אותו בקסת הדיו ושרבט פסוק מפרשת השבוע. בטרם השלים את הפסוק אחז המנהל בכתפו והכריז: "מר סנדורי, ממחר אתה עובד קבוע במשרד הדתות..."

כעבור שבוע הוצב משה בחדר עבודה בהר-ציון, שם החל לעמול על תיקון ושיחזור מאות ספרי תורה, שרובם ניצלו מבתי כנסת שננטשו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. עבודת קודש זו נמשכה עד שנת 1967, עת יציאתו לגמלאות. מאז התמסר לכתיבת ספרי תורה בחדר שהקצה לעצמו בביתו שהורחב. בתוך כך שימש ביישוב רב קהילה, חזן, מוהל, נותן דרשות ומייעץ בהלכה.

באחד ממפגשיו עם צעירי הקהילה שאל אחד מהם את הרב משה: "איך אתה יכול להסביר לנו את התנהלות ההשגחה העליונה לגביך?! איך זה שהגורל הכה בך פעמיים, פעם אחת בתאונה בהרי כורדיסטאן ופעם שנייה ברשלנות רפואית שהביאה לקטיעת רגלך, בעוד שסביבנו לא מעט אנשים שלא למדו פסוק אחד מהתורה, ובכל זאת בריאותם איתנה, אין מחסור בכיסם והם נהנים מכל רגע. האם זה הצדק האלוקי?!"

הרב משה הביט בצעירים, כשחיוך מעטר את פניו המזוקנות, והשיב: "קשה להבין דברים הנשגבים מבינת אנוש, אבל בכל הקשור אלי זה מאוד פשוט: כשעליתי לארץ חיפשתי תעסוקה. התחלתי בהוראה, עיסוק שנקטע מהר, חשבתי להקים משק חקלאי ועוד רעיונות שונים ומשונים. כנראה הקב"ה לא היה שבע רצון מאופן התנהלותי, והוא החליט להחזיר אותי למסלול הנכון. הוא 'לקח' לי רגל אחת ורמז לי שאם לא אקדיש את כולי לעסוק במקצוע הכי ייחודי והכי יהודי - כתיבת ספרי תורה - אז פשוט אאלץ לעשות כן..."

הוא הפסיק מעט וסיים: "ואכן, ברגע שרגלי נקטעה, הבנתי שהברירה היחידה שנותרה לי היא לנצל עד תום את הכישרון שהא-ל חנן אותי בו, ומאז נכתבו על ידי למעלה משלושים ספרי תורה, בנוסף לעבודת התיקון רבת השנים בהר-ציון. ידידיי, נפלאות דרכי ה', אבל לדידי זהו פשוט 'סידור עבודה משמיים'".

סופר על ידי עוזי סנדורי, בנו של הרב משה ז"ל

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/12395