בס"ד

אמור

"ויאמר ה' אל משה אמוֹר אל הכוהנים בני אהרון ואמרת אֲלֵהֶם...(כא, א).

למה נאמר אמור אל הכוהנים ולא דַבֵּר אל הכוהנים? כי דַבֵּר זה משהו כללי  ואילו אמור זה משהו פרטי, דָבָר זה אמור  להם (שפתי חכמים). ומהם הדְבָרִים שהכי חשוב לומר בחיים?  דיבורים של אמונה!

א) ויאמר... אמור.... ואמרת... (כא, א).

כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', בלשון שלו, לשון שהוא רגיל בה, מספר לו יתברך את כל מה שבלבו, כל מה שמעיק עליו, ומרבה להתחנן ולהתפלל אליו יתברך, אין לשער את התענוג הרוחני שמרגישים אז. כי על כל אחד ואחד עוברים בחיים צרות שונות ומכאובים שונים וכל  מיני עוגמת נפש מדי יום ביומו, אבל כשאדם מתרגל לדבר עם ה' ולספר לו את כל אשר בלבבו, הוא לא הולך לאבוד בכל המצבים שעוברים עליו, הוא לא נשבר, הוא מקבל חיות חדשה ויש לו טעם בחייו. כל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת גדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי שלוש הברכות הראשונות שזה אבות גבורות וקדושה,  ומהי? חונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת. כי כשיש דעת יש הכל. "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". מה זה הדעת הזו? לדעת שיש ה' בעולם. שהוא שוכן בתוכנו, בכל המצבים, בכל הרגעים. לדעת שכל מה שקורה לנו זה מאתו יתברך וזה לטובתנו, גם אם לא תמיד אנחנו מבינים. לדעת שכל החסרונות שלנו זה כדי שסוף סוף נפתח את הפה ונצעק אל ה'. "אני כל כך חיכיתי לרגע הזה, לרגע הזה שאתה  תרגיש שחסר  לך  ואז תצעק אלי". כשאדם לא יכול לדבר עם ה' זה יסורים כל כך גדולים, שעל זה בעצמו צריך לבקש. "רבונו של עולם, אם יש דבר כזה שאפשר לדבר אתך על הכל, להתייעץ איתך כמו שמתייעצים עם אבא, עם חבר טוב, אז תעשה שגם אני אזכה, כי זה כל כך קשה לי, כי זה לא יוצא לי.

לדבר עם ה' זה להאמין בו. אם אתה מאמין בו למה אתה לא מדבר אתו? "האמנתי כי אדבר". ככל שתדבר עם ה' יותר, תאמין בו יותר הפרשה שלנו מזכירה את עומר התנופה. "והניף את העומר לפני ה'" (כג,יא). הכהן הגדול מניף עומר שיבולים לכל ארבע רוחות העולם וגם למעלה ולמטה, להראות שה' נמצא בכל מקום, שמלוא כל הארץ כבודו. מה זה תנופה? "תנופה" זה תנוּ-פֶּה, תתחילו לדבר עם בורא עולם, תתחזקו באמונה. רבינו הקדוש: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן, ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאוד. ועיקר האמונה היא בלי שום חוכמות וחקירות כלל, רק בפשיטות גמור כמו שהנשים וההמון עם כשרים מאמינים" (שיחות הרן לג).

מורנו הרב: "אישה יראת ה' היא תתהלל" –האשה יש לה את היראה, האישה היא יראה יותר מהאיש, כי הנשים לא היו בחטא העגל, הנשים לא היו בחטא המרגלים, כי ברגע שהנשים קיבלו את עשרת הדברות, ברגע שקיבלו עליהם עול תורה ומצוות שום דבר בעולם לא יכול להזיז אותם, שום דבר לא יכול להסיט אותם, שום טענה, שום שכנוע, כי האמונה של האישה היא הרבה יותר חזקה משל האיש. זה הטבע של האישה, אם היא שמעה איזה דבר תורה, שום דבר בעולם לא יכול להזיז אותה מזה. כשהגיעו אל הנשים, כל בעל שכנע את אשתו, מה? את לא מאמינה לאהרון הכהן, אין לך אמונת צדיקים? אהרן הכהן אמר לעשות עגל,

והנשים ענו: מה פירוש הוא אמר לעשות עגל? מה זה, אהרן  משנה את עשרת הדיברות? אומר הזוהר הקדוש "ויתפרקו על העם" – מה זה הלשון 'ויתפרקו'? אלא מסביר הזוהר שהנשים לא הורידו את הנזמים בשום אופן! הם תפסו את האוזניים והידקו את הידיים לאוזניים, אז כתוב "ויתפרקו" כמו "מפרק הרים שובר סלעים", הם פשוט לקחו את זה בכח, "חבילוותבירואוזנייהו" כלשון הזוהר, כי כשהבעלים קיבלו איזה שיגעון ח"ו, ורצו לעשות עגל אז ה'  ירחם, אבל הנשים נשארו בתמימותם בכשרותם בצניעותם ובאמונתם הזכה ושום דבר לא הזיז אותם, שום דבר בעולם!.

אומר הזוהר הקדוש שיש בשמים היכלות, היכלות שזוכים להם הנשים הצדקניות,  יש היכל שנקרא בתיה בת פרעה, אלפי נשים מחדשות שם חידושי תורה כל יום, יש שם אלפי נשים שעזבו את הבתים שלהם, עזבו את העושר, עזבו את הקריירה, בתיה היתה בת מלך ועזבה את הכל בשביל להיות יהודיה פשוטה. אז כל אישה שהיתה יכולה להיות מנהלת גדולה ועזבה את הכל בשביל להיות בבית, ולגדל ילדים לתלמוד תורה ושולחת את בעלה ללמוד תורה, ואומרת תהילים והולכת לכותל, אז היא עולה למדרגות כאלה ששום אישה אחרת לא יכולה לעלות, ואז זוכה למדרגות של בתיה בת פרעה שעלתה עם הגוף לגן עדן.

הנשים זה בחינת מזבח,כי באמת הן זובחות את עצמן לה' יתברך, הן זובחות את עצמן, הן מקבלות את הילדים, מטפלות בעשרה ילדים. הכל עושות האימהות, הן מתמסרות לילדים, מאכילות אותם, משקות אותם, מעריצות אותם, עושות את זה במסירות נפש, זובחות את עצמן לה' יתברך, אז הן יכולות להיות נביאות. כמו דבורה הנביאה, כמו מרים הנביאה.

מה זה בית? – בית זה משכן, משכן זה ראשי תיבות מיטה שולחן כסא נורה, האשה מנקה את הבית, מחנכת את הילדים, בבית יש ספרי תורה כי הילדים לומדים תורה, הבעל  יכול לשבת  ללמוד תורה, כשהאשה רוחצת כלים ומדליקה נרות, מבשלת ועורכת שולחן, אז היא בונה את המשכן, אם היא עושה את העבודה שלה, את השליחות שלה היא יכולה לקבל מזה נבואה.

אשה פטורה אמנם מללמוד גמרא אבל היא לא פטורה מלהיות דבוקה בה', מזה היא לא פטורה, היא יכולה להיות דבוקה בה' כשהיא מנקה את הבית, מבשלת, רוחצת כלים, כמו שמסופר על אשתו של רבי יצחק דרוהוביצ'ראמא של רבי מיכל מזלוטשוב, שבאמצע שהיא היתה מטאטא את הבית,אמרה קדוש קדושקדוש, אמר לה ר' יצחק בעלה 'למה את אומרת קדוש קדושקדוש?'ענתה ואמרה לו 'אני שומעת את שירת המלאכים, המלאכים אומרים עכשיו קדושה'.

רבי משה לייב מסאסוב נהיה עיוור, שאלו אותו למה נהיית עיוור? אמר להם בגלל זוגתי נהייתי עיוור...כל דבר היא אומרת 'לכבוד שבת לכבוד שבת'. לשה את העיסה ומבשלת, ואומרת לכבוד שבת, ומכל 'לכבוד שבת' שהיא אומרת נברא מלאך, מכל דיבור לכבוד שבת נבראים מלאכים, עד שכל הבית נהיה אש לוהט, כל הבית נתמלא מלאכים עד שעיוורו את עיני מרוב האור.

אם האשה תעשה מה שצריך בדברים שלה, תעשה את התפקיד שלה בנאמנות, בשמחה, בדחילו ורחימו, לשם ה', אז מדברים פשוטים ביותר היא יכולה לקבל נבואה". (עד כאן מורנו הרב).

ב) ל"ג בעומר

כאשר הגביר יושב בביתו ואדם נצרך בא להתדפק על דלתו, הרי שהגביר יושב ומברר על פרטי הבקשה, ואם הבקשה נושאת חן בעיניו, מעניק  לו הגביר ביד רחבה, ואם לאו, אז האדם  יוצא עם סכום קטן במצב הטוב, ובמצב רע, גם זה לא... אולם כאשר גביר זה עורך חתונה לבנו, אז הוא שופע נתינה לכל עבר, מחלק הוא לכל מבקש, אינו שואל שאלות, גדולה שמחתו, ועז רצונו שכל סובביו ישמחו עמו – כי בליל חתונה לא שואלים שאלות, כולם מקבלים!

כן הוא העניין כאן. בכל ימות השנה כשאדם שואל ומתפלל שואלים ומברכים עליו האם הוא ראוי או לא, אך בלילה הזה, של ההילולא הגדולה שעורך רבי שמעון במירון, לא שואלים שאלות, הכלראוים, כולם מקבלים ושואבים בששון ממעייני הישועה... (בשם צדיקים)

ההילולא הגדולה של רשב"י, איך אפשר בכלל הבין אותה? אוירונים מלאים מגיעים, מקצה העולם מגיעים, לא כולם אנשים יודעי ספר, לא כולם אנשים מלומדים, לא כולם כאלה שמבינים עד כמה גדול רשב"י אבל כולם באים.

רשב"י זה סוד. זה לא מבינים. זה מרגישים. בלי להבין, כולם עושים מדורות. בלי להבין, כולם שרים שירים לכבודו. בלי להבין, ילדים באים להסתפר שם בגיל 3. לקבל פאות. כולם מרגישים שרשב"י קורא להם . למה? זה סוד. אך הם מרגישים את הסוד בנשמה.

משה רבינו הוריד לעולם את תורת הנגלה. רשב"י הוריד לעולם את תורת הנסתר, תורת הסוד. מה זה הסוד? זה הפנימיות של התורה. זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה'. זה התענוג הזה שאתה אוהב את ה' וה' אוהב אותך. החיבור אל ה' זה התענוג שביהדות.  הקשר האישי הזה, הפשוט, הבריא, הטבעי, ה' אני אוהב אותך. ה' אני רוצה אותך. פנימיות זה מה שלא רואים. זה מה שנסתר. זה מה שמכוסה . זה לא מה שרואים בחוץ. זו הנקודה העמוקה והנסתרת שיש לכל יהודי, נקודה של חבור אל ה', נקודה של רצונות וכסופים. בכל יהודי יש כזאת נקודה עצומה, כזאת נקודה אלוקית, שהיא אין סוף, שהקב"ה לא יכול לוותר עליה. צריך לגלות את הנקודה הזו. צריך להסיר את עורלת הלב כדי שנרגיש סוף סוף את האהבה הגדולה הזו שלנו את ה' ושל ה' אותנו.

כל המתיקות שאנחנו מוצאים בתורה, כל המתיקות שיש ביהדות באה משם, מהנקודה הזאת. זה מה שנדרש מאתנו כאן, שנהיה עמוקים יותר, שנחפש פנימיות במקום חיצוניות, שנחפש את הדברים שמעבר, לדעת שהם קיימים. אי אפשר לחיות כאן למטה בלי רצונות וכסופים, בלי לחפש ולהתגעגע, בלי להבין את הרמזים, מה ה' אומר בכל דבר שקורה לנו. אם לא מתחברים לפנימיות של הדברים, מגיעים מהר מאוד לשעמום, למצות אנשים מלומדה, לעצבות, למרירות, לתרעומת, אז מתחילים לדלג, לקצר, ל'הריץ"  את התפילה, ואם היתה טיפת חיות, הוא גם נעלמת. רשב"י זכה לשלימות של דיוקן אדם. אדם שלם. "נעשה אדם נאמר בעבורך" אנחנו שרים. ומה זה אדם? "אֶדְמֶה לעליון". צריך להיות דומה לעליונים, להיות כמו הבורא, ובלי תורת הסוד זה לא אפשרי. את הכוח הזה לחפש, לרצות, לעשות מסירות נפש כדי להתקרב אל ה', אנחנו מקבלים רק מתורת הסוד. בלי הכוח הזה של תורת הסוד העולם כולו הוא בחינה של כלי ריק. בזכות הכוח הזה יוצאים מגלות הנפש. אי אפשר בלעדיו. אנחנו צריכים אויר, צריכים חיים, צריכים להרגיש טוב, להיות שמחים, להרגיש את הנשמה שיש בכל דבר. ואת כל אלה מקבלים רק מתורת הסוד, מהפנימיות של התורה. מקבלים מרשב"י. מה מקבלים?

אהבת חברים

אנחנו תלויים באהבה שתהיה ביננו אומר רשב"י. אנןבחביבותאתליא. רשב"י הוא תלמידו של רבי עקיבא שאמר ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא שהיו לו 24 אלף תלמידים שאהבו אהבת נפש את החברים שלהם כי זה מה שרבי עקיבא לימד אותם, אבל מה, לכל אחד היתה שיטה שלו, כל אחד למד בשיטתו, וחשב שהשיטה שלו היא האמת, מה שקורה בעצם עד היום, כשכל אחד בטוח, הדרך שלי, החסידות שלי, השיטה שלי היא הנכונה והוא מנסה להסביר לשני ובלבו הוא חושב שהוא קצת קצת מבין יותר, הבחינה הקטנה הזאת זה כבר נקרא שלא נהגו כבוד  אחד בשני שבדרגה שלהם זה גרם שכולם נספו. רשב"י בא לתקן את זה. הוא גילה לנו את הזוהר הקדוש שזה לא ספר, זה אור, אור זוהר שגנז הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא ורק קשר מופלא של חברים אוהבים מסוגל ליצור כלי לאור הזה. הזוהר נכתב מתוך אהבת חברים והוא מלא בסיפורים על "החבריא", הוא לא חוסך במילים ותיאורים של החיבה האהבה והאחדות שבערו בכל התכנסות של החברים.

אהבת חברים זה לא סיסמא, מי שטעם ממנה יודע, זו אהבה של בני אדם שיש משהו משותף שמאחד אותם, אהבת התורה, אהבת השם, אהבת ישראל. יש לנו אבא אחד, שכל כולו אהבה ורחמים, שלכולנו שמור אצלו מקום חם בלב. ההכנה  הטובה ביותר לנסיעה מירונה זה פשוט לאהוב זה את זה, לשמוח עם כל הבלאגן ולסלוח על ההתנהגויות הלא כל כך...

אהבת הבריות מחוברת עם אהבת ה'. כל כך אוהבים את הקב"ה, כל כך  מרגישים שאנחנו חלק ממנו, שפתאום מבינים שלא רק אנחנו, שכולם חלק מהקב"ה, כולם כולם הם ניצוץ אלוקי.

["איך אני יכול לחשוב לרגע שאני לא נאה לי להיות ליד זה ואני לא נאה לי לדבר עם זה ואני לא נאה לי להתחבר עם זה וזה לא הייתי רוצה שיהיה שכן שלי, כי אני קצת יותר... הרי כולם חלק אלוק ממעל? אם זה היה מתקיים, האנןבחביבותאתליא, אז היתה הגאולה, אבל זה עדיין לא מתקיים. את הכוח הזה אנחנו הולכים לקבל מרשב"י. פעם אחת לא ירדו גשמים. ורשב"י רצה שירדו גשמים, אז מה הוא אמר? בואו נתאסף ונלמד שעור על הפסוק: מה טוב ומהנעים שבת אחים גם  יחד, ועםהאהבת חברים של הפסוק מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ירדו גשמים, כאלה גשמים  נפלאים, בדיוק במידה שהיו צריכים.

אני מתחבר עם כולם, אני אוהב את כולם. כי אני מחובר לה'. בתך הרשע הכי גדול מתחבא צדיק גדול. בתוך חומת החושך שמפרידה ביני ובין השני, יש שם בערה של נשמה יהודית אמיתית שבוערת להקב"ה, אפילו אם המעטה החיצוני הוא של מילים בוטות, או של מחלוקות קשות או של זרות נוראה. אני צריך להתחבר לנקודת העצמיות של השני, לנקודה הייחודית שלו, ששמה יש את האין סוף. אם אני לא אפתור את הזרות הזו אני לא אהיה שמח. הנשמה שלי לא תהיה שלמה. אני לא יכול לפטור את עצמי בזה שאני חי לעצמי ואני מחובר לאין סוף. אני צריך להיות מחובר לאין סוף של הזולת הזה שקשה לי להבין אותו, ושהוא הפוך ממני, ושכל תפיסת החיים שלו שונה משלי לגמרי, אני לעולם לא יהיה פטור מזה, לעולם לא נשלים את התיקון עד שנגלה את נקודת העצמיות" הנקודה הייחודית שנמצאת אצל הבן אדם הזה שאנחנו לא מבינים אותו. ולא כדי שנעשה טובה לשני, אלא כדי שנוכל להרגיש טוב עם עצמנו, כדי שנוכל  לגלות את נקודת העצמיות שלנו, כדי שנוכל להתחבר לאין סוף. כשיש אור כבר לא מסתכלים על כל אחד ואחד, כשיש חושך אז זה אמר ככה וזה אמר ככה אבל כשיש אור אז אפשר להתחבר לדברים כאלה נפלאים, שבשביל ההתחברות הזאת באנו לכאן"] (באור פני מלך חיים).

הודאה

יום ל"ג בעומר הוא בספירת העומר הוד שבהוד. זו ההודאה הזו שהיא האין סוף. אני מודה לך ה', ואני מודה לך ה' על שזכיתי להודות לך, שנתת לי במתנה את הכוח להודות, וככה עד אין סוף. כל הזמן להודות. תודה ה' שיש לי אותך, שיש לי על מי להישען, שיש לי אל מי לפנות, שיש לי תקוה ואמונה ובטחון שאתה תושיע אותי. זאת כזו שמחה גדולה.

תודה שזכיתי להתקרב לצדיק הזה, שהוא אומנם מגיע למקומות הכי גבוהים, אבל הוא מחובר גם ליהודי פשוט כמוני, הוא מחיה אותי, ומרים אותי, ומראה לי שגם אני קרוב אליך, והוא מחמם לי את הלב, ונותן לי תקווה. בגלל זה אנחנו באים לרשב"י. להדליק מדורות ולהתלהב לה' כמו הלהבה. בגלל זה אנחנו באים לאומן, לצדיק שאוהב את כולם, שרואה את האלוקות בכולם, שמראה לנו את האהבה הנצחית של ה' אלינו, שמחבר אותנו אחד אל השני.

הזוהר כולו מלא בהודיה של תלמידי רבי שמעון בר יוחאי שמודים על הצדיק יסוד עולם שהם זכו להתקרב אליו, מודים ומהללים את כל גילויי הסוד שרשב"י מגלה. רבי נתן מודה הרבה להקב"ה על שקרב אותו לרבנו הקדוש, אור האורות, שזכה לדעת מאור עולם כזה ועצות נפלאות כאלה שרבנו הוריד לעולם.

יהודי נקרא על שם ההודיה, זו המהות שלו, וזה התענוג הכי גדול שלו, להודות לה' על כל ההוד שממלא את חייו, הוד שבהוד.

אין יאוש

הצדיקים האלה גילו לנו שאין שום יאוש בעולם כלל. מתי התגלה רשב"י? אחרי מיתת תלמידי רבי עקיבא. כולם נספו. כל ה-24 אלף התלמידים שלו. והכל קרה במשך כל כך מעט ימים, מפסח ועד ל"ג בעומר, אי אפשר היה אפילו לקבור אותם, קשה לתאר מה היה שם. ורבי עקיבא לא מתייאש. הוא הולך לחפש תלמידים חדשים ומוצא חמישה תלמידים שביניהם היה רשב"י ומהם נשארת תורתו. כשקורה דבר נורא כזה, כשקורים דברים קשים בחיים, אדם נדמה לו שגמרנו ח"ו, והוא נשבר, הוא מתיאש. וכל זה כי בני אדם לא מבינים שיש תפקיד לחורבן.

["כל חורבן בעולמו של הקב"ה בא לקלף עוד קליפה ולגלות את הטוב. וככה כל פעם מורידים עוד קליפה ועוד קליפה והקליפות האלה מתקלפות כדי לגלות את היהלום שנמצא בפנים. כי אין דבר שהולך לאבוד. אין איזה גניחה שאדם גונח ואין איזה דמעה אחת שהוא מזיל שהולכת לאיבוד. מכל מה שקורה ה' רק רוצה להצמיח דברים חדשים, יותר עצומים, יותר משובחים, יותר נפלאים. כל סודות התורה נתגלו מתוך כל החורבנות. משם נולד רשב"י. מחורבן. מתוך החורבן אדם מקבל איזה איתות, כמו ששומעים פתאום איזה קול ממעמקי האדמה אחרי שקרה איזה אסון ואנשים נקברו חיים, פתאום שומעים קול שמראה שנמצאים אנשים חיים שם למטה, מתחילים להביא חברות הצלה ולשגר חמצן, ואוכל. ככה אדם מרגיש פתאום שממעמקי הגשמיות שלו, היאוש שלו, הדכאון שלו, הוא שמוע איזה קול, קול שקורא: אל תתייאש, לא  יתכן שכל מה ששמעת, ולמדת, ועסקת, וקיבלת, הכל הולך לאבוד, יש עוד תקוה, כי בכל מקום אני נמצא."] (באור פני מלך חיים).

רשב"י הרגיע את חכמי כרם ביבנה והבטיח להלם כי לא תשתכח תורה מישראל. כי כשמרגישים כזה תענוג בתורה, כזה תענוג ביהדות, כזה תענוג בהתחברות אל ה', אז אי אפשר לשכוח. החכמים לא דאגו משיכחת אותיות התורה, הם דאגו משכחת נשמת התורה. בא רשב"י וגילה את הפנימיות, את הנשמה שבדברים. כשלומדים תורה עם נשמה, עם חיות, אי אפשר לשכוח. כשכל הזמן מדברים עם ה' ולא מפסיקים להודות לו, אי אפשר לשכוח. כשיש כזאת אהבה בין החברים, אי אפשר לשכוח. וגם אם לכאורה שוכחים, הנשמה לא שוכחת, היא תמיד תרצה לשוב אל ה'. כמו בסיפור הבא:

שתי אצבעות וגשם.

מונולוג

תראה אדון עתונאי, אני  צ'רלי נהג מונית טברייני כבר 30 שנה, ומה שאני עברתי בחיים סיפורים, שונים ומשונים, לא תספיק אפילו אנציקלופדיה "למד ואו" כרכים. תכף אני מספר לך סיפור, גוטעגוטע, אבל לפני כן רציתי להגיד לך, שנהגי המוניות בטבריה, הם הכי צדיקים בצפון, יש להם עין טובה, לא גונבים נסיעות אחד מהשני. למה? כי אין לך נהג מונית טברייני שלא מאמין שהפרנסה מהשמים, ועכשיו לך תעשה מחקר, תראה שאני צודק ותכתוב את זה.

הנה הסיפור, אז ככה, אני לא גזען, ולא שומכלום, אבל את בני דודינו הישמעאלים אני לא לוקח במונית, למה? לא יודע,  תגיד מבחינה בטחונית, תגיד אידיאולוגיה, תגיד אני לא בסדר, אבל זה מה שיש, צ'רלי מסיע רק יהודים.

יום אחד חיימיקו הסדרן שולח אותי למכללה בצפון. מחכה לי שם פרופסור יהודי מלומד כזה, עם קרחת ומצח גבוה, משקפיים עגולות ומבט חכם. הוא מבקש שאעלה למונית עוד שתי סטודנטיות בנות-דודות. אני באדיבות מסביר לו שאני מונית רק לפרופסורים.

הוא מבין אותי, אבל רותח מכעס סוגר את הדלת, ופותח עלי פה גדול, "תתבייש לך יא גזען, פרימיטיבי", ועוד כל מיני מילים של חכמים ואוניברסיטה. לא עניתי לו, אצלנו הטבריינים עושים כבוד לנוסע, גם אם הוא לא צודק.

בקיצור נוסעים דרומה, אחרי  חצי שעה של שקט אני שואל אותו "תגיד לי אדון פרופסור, אנחנו ברוגז? ילדים קטנים?"

ההוא נרגע וחייך, והתחיל לספר לי שהוא פרופסור גדול ליצירת ועיבוי עננים, כדי להביא גשמים.

אני מתגלגל מצחוק, אתם? גשמים? כנראה איבדתם את דעתכם, גשמים זה רק מהקדוש ברוך הוא, אני מסביר לו.

הפרופסור פותח עלי שתי עיניים חומות ועגולות ואומר לי: "חשבתי צ'רלי שאתה נהג אינטליגנט מבין עניין, עם ראש פתוח, אז תקשיב לי אדון נהג, הנה אני מודיע לך, בעוד זמן קצר ביותר אנחנו נגיע למצב שאני לוחץ עם האצבעות שלי על כפתור מיוחד, ויתחיל לרדת גשם.

עצרתי את המונית, כי זה  מסוכן לנהוג כשצוחקים יותר מדי. פתאום נכנסת שיחה בדיבורית, על הקו הבן שלי, בלי עין רעה  צדיק וחוזר בתשובה. הוא שואל אני עונה. מה נשמע אבא? ברוך השם.

איך העבודה אבא? ברוך השם.

מה שלום אמא? ברוך השם.

נגמרת השיחה, הפרופסור מלגלג עלי... "תגיד לי צ'רלי כל מילה שניה שלכם ברוך השם, ברוך השם, אתם לא יכולים להסתדר לבד?" האמת הוא שהוא הרגיז אותי, אבל בלעתי את הלשון, אנחנו הטבריינים לא פוגעים ביתושים בטח לא בפרופסורים עם שאיפות לייצר גשמים.

תשמע אדון פרופסור אני מסביר לו – אנחנו יהודים עם אמונה – יודעים, ששום דבר לא זז בלי רצון השם, לא מכוניות, לא חיות, לא אנשים ולא גשמים.

"אז אני מודיע לך" קופץ הפרופסור "שעוד מעט, אני לוחץ עם האצבעות על כפתור, ויורד גשם", שתקתי עד סוף הנסיעה, שיישאר עם הגאוה המטופשת שלו.

סוף הדרך, הפרופסור מוציא ארנק משלם לי ואומר "אני מקווה שלא אראה את הפרצוף שלך לעולם", דיבר אלי כמו פרעה למשה רבנו, לא רציתי לפגוע בו, אבל הייתי חייב להזכיר לו "רק הקב"ה יודע אם נפגש, מתי נפגש ואיפה נפגש".

שלושה חודשים אחר כך, אני בנמל התעופה בהמתנה, דוכן עתונים ליד המונית, רואה כותרת, ולא מאמין "פרופסור אנדרייצ'לנוב איבד שתי אצבעותיו במהלך ניסוי לעיבוי עננים". מסתכל עמוק עמוק בתמונה, הפרצוף מה זה מוכר לי, הקרחת, המצח, המשקפיים, המבט החכם, כן, הוא לחץ על הכפתור נהייה קצר חשמלי, עפו לא שתי אצבעות באויר. השם ירחם עליו.

אני חי עם הטראומה של הסיפור הזה כמעט שנה, חלילה וחס, לא התכוונתי שיינזק בגלל הדיבורים שלו, כאב לי הלב עליו... מאד.

יום חורף בצהריים, עוד שלוש שעות נכנסת שבת, חיימיקו הסדרן אומר לי: "צ'רלי מחכה לך זוג בלובי של מלון, קח אותם לקריות וסע הביתה, שבת שלום".

אני נכנס ללובי, מסתכל פה ושם מחפש את הזוג, כמו חלום, יושבים להם זוג מבוגרים על שתי כורסאות.

פרופסור?

"הו שלום צ'רלי", הוא קם אלי מחבק אותי, אני  מסתכל לו בראש, הקרחת שלו מכוסה בכיפה כמו שלך אדון עיתונאי, קטיפה, שחורה, מאוזן לאוזן.

מה הוא אומר לי, "שמע צ'רלי, הכעסת אותי באותו יום, רציתי לאכול אותך כמו  צנון, אבל הקב"ה שמע על השחצנות  שלי שבלחיצת אצבעות ירדו גשמים... ולקח לי את שתי האצבעות מיד בתחילת הניסוי הכי חשוב. שכבתי כמה ימים בבית החולים וחשבתי על המילים שלך. "גשמים זה רק מהקב"ה", ואני כמו שאתה רואה, פרופסור רציני, מקבל מכה, חושב פעמיים שלוש. הלכתי, חקרתי, בדקתי, שאלתי, אתה צודק גשמים זה רק ממנו, לא נורא הלכו שתי אצבעות בשביל לדעת את זה, היה שווה".

כך אומר לי הפרופסור, ואני מזכיר לו עוד ענין שהוא שכח, חשבת שלא ניפגש פרופסור. והנה נפגשנו.

הפרופסור מחייך ולוחש לי "צ'רלי בוא נמהר, עוד מעט שבת, שלא יתפוש אותנו גשם".

זו היתה הפעם הראשונה שלי שאני נוהג ולא מתופף עם האצבעות על ההגה, כבר אמרתי לך,אנחנו הנהגים הטבריינים עושים כבוד לנוסעים שלנו.

תפילה

רבונו של עולם

תן לי כוח להתאפק ולא לענות למי שפתאום צועק עלי, מבזה אותי, אפילו מכנה אותי בשמות לא יפים, ולא רק לא לענות, להשאר רגוע גם מבפנים. לחשוב שהשני באמת צודק ואני באמת לא בסדר. ואפילו שעושים לי את זה ליד אחרים, שזה הכי קשה לי, תעזור אבא שזה לא ישבור אותי, אפילו אם האחרים הם כאלה שמכירים אותי ומכבדים אותי, ומי יודע מה הם יחשבו עלי מהרגע הזה.

רבונו של עולם

גם אם הצלחתי בדקות הראשונות להישאר רגוע, תעזור לי לא לפתח כעס ורצון לנקום גם בהמשך כי כשאני נוטר ונוקם אני הכי רחוק ממך. תעזור לי לזכור שההשפלה הזאת שעברתי, גם זה ממך אבא, ואם כך, מה יש לי לכעוס על השני שהיה רק שליח. ולא רק לא לכעוס, שאזכה לחשוב טוב על זה שככה בייש אותי, שאצליח אפילו להתפלל עליו שיהיה לו טוב בחיים, שיזכה להתקרב אליך, כי כבר ראיתי בעבר שזו הדרך הכי טובה להפוך אוייב לאוהב.

רבונו של עולם

תעזור לי לא לפול ברוחי ולא להישבר כשמישהו תופס אותי בקלקלתי, כשהוא רואה אותי עושה משהו שלא ראוי לעשות, שממני לא מצפים לדבר כזה. תעזור לי להודות שזאת האמת, שכל נסיון להסתיר זה הכל גאווה אחת גדולה ושבמקום לנסות להראות שאני קצת יותר ממה שאני באמת,  במקום זה להרים את הראש ולבקש ממך שתעזור לי להשתנות. וגם אם אף אחד לא רואה אותי, אתה אבא רואה אותי, אוכל לא כמו שראוי, מתפלל לא כמו שראוי, מתייחס לזולת לא כמו שראוי, תעזור לי אבא לזכור שכל רגע אפשר להתחיל התחלה חדשה, ושאי אפשר להגיע לשום מקום בלעדיך, בלי תפילות ותחנונים אליך. תעזור לי אבא.

שבת שלום

מנחם אזולאי.