בס"ד                                                                                                                     כ"ה   בניסן   התשע"ג

                           אור - לי - בפרשה - שמיני 

" ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת

ואיִל  לעֹלה תמימִם והקרב לפני ה', ואל בני ישראל תדבר לאמֹר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני

שנה תמימם לעלה, ושור ואיל לשלמים לזבח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם, ויקחו

את אשר צוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', ויאמר משה זה הדבר אשר צִוה ה'

תעשו וירא אליכם כבוד ה'  "(ט, א-ו)

נראה לומר שזאת העת לה חיכו אהרן הכהן ועם ישראל כמעט חצי שנה מיום שנצטוו על הקמת המשכן בי"א

בתשרי, בעבור יראו וייראו האם הקב"ה משכין את שכינתו במעשה ידיהם, והאם יכופר העוון של חטא העגל.

ודרשו חז"ל ע"פ הגמרא(מגילה י): כל מקום שנאמר ויהי לשון צער - וכי איך אפשר שיהיה צער שהרי ביום שהוקם

המשכן היה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו שמים וארץ במעשה בראשית. וכן, ניתן הסימן מאת ה' יתברך,

שנאמר: 'כסה הענן' היינו בו ביום שרתה שכינה על מעשי ידי אהרן ועוד נאמר: ותצא אש מלפני ה' וכו' מכיוון

שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וכו' פתחו פיהם ואמרו שירה וכו', כמובא בתורת כוהנים(פרשתא ג), ע"ש. 

ובבואי לבאר את העניין, ה' אור לי, את עיניי להתבונן ולחפש את הקשר בין פרשתנו, שלרוב יוצאת בשבת לאחר

הפסח שבו נוהגים להתחיל לקרוא פרקי אבות, לבין התקופה שבין פסח לל"ג בעומר שבהּ נוהגים דיני אבלות

בגין מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, כמו שאמרו רז"ל: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכו'

וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם(יבמות סב:). ועוד מעניין, הקשר שמתחילים

לספור ספירת העומר מיד לאחר פסח שזה גם הזמן שהחלו תלמידי רבי עקיבא למות 'בפרק אחד' - היינו בין

פסח לעצרת, כידוע.

ובטרם אסביר בע"ה את הדברים לעיל, יש להבין את מה קרה בעת הקמת המשכן בר"ח ניסן. והנה בכל שבעת

ימי המילואים שקדמו להקמת המשכן בר"ח ניסן היה משה רבינו ע"ה מקימו ומפרקו ומקריב קורבנות לה'. אך לא

שרתה השכינה באוהל מועד אלא רק ביום השמיני שבו נהג משה כבוד לאהרן וקרא לו תחילה והודיעו לו שזכה

בכהונה הוא ובניו אחריו, כי איבד אותה בעת שסירב תחילה לקב"ה במעמד הסנה להיבחר לגואל ישראל. ובמאמר

מוסגר אפשר אולי לומר על דרך הרמז שהטעם לכך שביום השמיני דייקא כי המספר שמונה הוא היחידי מבין

המספרים בעלי הערך שבנקודה שאתה מתחיל את כתיבתו שם אתה מסיים וזה רמז לסגירת מעגל היינו המתקת

הדין בשורשו. וכן אם נסתכל בימי ספירה העומר היום השמיני הוא החסד שבגבורה היינו יבוא אהרן הכהן שהוא

רומז על מידת החסד וימתיק את הדין בעבור חטא העגל. וזה שפירש רש"י ז"ל: להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י

עגל זה על מעשה העגל שעשה, בחינת סגירת מעגל וע"י כך הוא רחום יכפר עוון בחינת מידה כנגד מידה.

ועתה נחזר לעניינו, מובא בתורת כוהנים שאהרון היה בוש וירא לגשת אל המזבח, ולמרות שמשה רבינו ע"ה לא

נבחר לכהונה, אמר לו: למה אתה בוש לכך נבחרת! אומנם גם לאחר שעשה את רצון ה' בהקרבת כל הקורבנות

לא ירדה שכינה לישראל! ותלה זאת בכעסו של ה' עליו, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל

(רש"י ט, כג). ואפשר לומר אולי, לענ"ד הדלה, שלזה התכוון התנא הקדוש רבי עקיבא שאמר: ואהבת לרעך כמוך

זה כלל גדול בתורה היינו לנהוג בכבוד זה לזה כי כשיש אהבה הדדית סוף הכבוד לבוא. וע"י כך נזכה לשלום

ואחווה, אחדות ורעות כפי שמובא בת"כ(פרשתא א, ו): תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום.

ובזה מתגדל ומתגלה ורואים את כבוד ה' בעולם.

אך לעומת זאת, באותה העת התחוללה טרגדיה קשה והיא מות בני אהרן, נדב ואביהוא, עקב כך שהקריבו לה'

'אש זרה'. ונראה לומר שמלבד הדברים שאמרו רז"ל על כך שהיו שתויי יין והורו הלכה בפני רבם - התחייבו

מיתה, עיקר טעותם הייתה שבקשו כבוד לעצמם, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נב): וכבר היו משה ואהרן מהלכין

בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני

ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי! ופירש רש"י ז"ל - דבשביל שהיו מבקשים שררה

(כבוד)מתו. כי מי שמבקש כבוד מסתכן בנפשו ובפרט בקודש כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. וזה

שכתוב(שמות כט): ונִקדש בִכבודִי אל תקרי: בִכבודִי, אלא: בִמכוֹבדָי(זבחים קטו). כי מרוב גדולתם ודבקותם בקב"ה

ורצונם הגדול לגלות את כבודו בעולם, בא הדבר על חשבון שלא נהגו כבוד זה בזה היינו במשה ואהרן כנ"ל.

על כן, התחייבו בנפשם ופגעה בהם מידת הדין ומתו מיתה משונה כמובא בגמרא: שני חוטין של אש יצאו מבית

קודש הקודשים וכו' ונכנסו בחוטמם ושרפום(סנהדרין נב:).

וע"פ זה נראה להוסיף עוד טעם חשוב מאוד לכך שביום הכיפורים דייקא אנחנו קוראים בתורה בתפילת שחרית

בפרשת 'אחרי מות' היינו מותם של בני אהרן: נדב ואביהוא, רמז שצריך לזכור ולשמור לבל ניפול ברשת של

הסטרא אחרא שיסיתו לקבל כבוד שלא מגיע לו ח"ו, ואם כבר מגיע לו - חייב לדעת שזה הכבוד צריך ביטול

מוחלט בפני כבוד ה'. כי אחרת יבוא לידי קלקול ויפגע בכבוד חברו והתחייב בנפשו ח"ו. וזה שכתוב במשנה

(יומא פ"ח): עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר שהרי ידוע שרוב העבירות שבין בני אדם לחברו

בעיקר בגין הכבוד. נמצא, שאם לא ירצה את חברו - הדין בגין עברות אלו שריר וקיים כי אין יום הכיפורים מכפר,

לכן יכול שיבוא להתחייב בנפשו ח"ו.

ומכאן, יובן אולי בסעיתא דשמייא הקשר בין פרשתנו לבין מותם של תלמידי רבי עקיבא כנ"ל שלא נהגו כבוד זה

בזה והתחייבו מיתה משונה, כידוע. וזה בחינה של בני אהרן שהתחייבו מיתה משונה כנ"ל, בגין שלא נהגו כבוד

במשה ואהרן, כמוסבר לעיל. ולכן, אנחנו מתחילים לקרוא פרקי אבות דייקא בשבת זו על מנת שנתעורר לעבוד

על מידותינו בדרכי אבותינו בחינת משה ואהרן שנהגו כבוד זה בזה וכל אחד מחל על כבודו מרוב ענוותנותו,

וזאת על מנת להגדיל כבוד שמים בעולם. ולא בכדי ספירת העומר יוצאת בעת הזאת שנוהגים דיני אבלות בגין

מותם של תלמידיו של רבי עקיבא כי כל מטרת ספירת העומר היא ההכנה שלנו ליום הקדוש – חג השבועות:

יום מתן תורתנו הקדושה. וההכנה צריכה להיות שנזכה להיות כלים ראויים לקבלהּ.

ובעבור לזכות ולהיות כלי ראוי צריך לעבוד על המידות כמו אהרן שהרי ברגע שמתו בניו, מה עשה? 'וידום אהרן'.

וזה ויהי לשון צער כי השמחה הייתה מלווה בצער כמו שרדשו רז"ל אף היא אינה שמחה שבאותו היום מתו נדב

ואביהוא(ויק"ר פי"א, ז). ובאמת צריך להבין איך מגיעים לדרגה של 'וידום אהרן'? וההסבר הוא ע"פ מה שכתוב(תהילים

קל"ג): שזקן אהרון יורד על פי מידותיו כי הזקן רמז לחכמה כמו שדרשו רז"ל(קידושין, לב): זקן - נוטריקון, זה קנה

חכמה כלומר שזקן אהרן כלומר חכמתו מתפשטת ויורדת על גופו ע"פ מידותיו כי רק ככה יכול היה לשתוק ולהבין

שהכול לטובה וזה כבוד ה' באמת. ה' יתברך יזכה אותנו מתוך שאנחנו נוהגים בדיני אבלות ולומדים פרקי אבות

בתקופה זו נבוא להתבוננות ונעבוד על מידותינו בכלל ובפרט על מידת הכבוד שראוי לכל אחד הירא לדבר ה'

לברוח מן הכבוד כמו מאש שהרי אמרו חז"ל(אבות ד): הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

                  פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כשבא איזהו כבוד חדש לאדם, צריך להתיירא מאוד, כי לפעמים בא לו הכבוד בשביל הסתלקות נפשו חס ושלום.

על כן צריך להיזהר לקבל את הכבוד בקדושה גדולה, בשביל ה' יתברך לבד, ולבלי להשתמש עם הכבוד לצרכו

ולהנאת עצמו כלל, כדי שלא יזיק לן חס ושלום, שלא ייקח את נפשו; כי הנפש יקרה מאוד, וצריכין להתפלל הרבה

להשם יתברך שלא יזיק לו הכבוד, שלא תסתלק נפשו ע"י זה חס ושלום; כי הכבוד שורש כל הנפשות, וכשהנפש

מסתלקת, היא מסתלקת לתוך הכבוד שהוא שרשהּ(סימן כבוד, אות יג).

                                                             "נר ה' נשמת אדם"

מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

          ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                      ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה