"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו" (דברים לג,א). '"וזאת הברכה" – לפי שאמר להם משה לישראל דברים קשים תחילה: "מזי רעב ולחומי רשף", "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", "ובחורב הקצפתם", "ממרים הייתם", חזר ואמר להם דברי נחומים: "וזאת הברכה אשר ברך משה". וממנו למדו כל נביאים, שהיו אומרים להם לישראל דברים קשים תחלה וחוזרים ואומרים להם דברי נחמות. ואין לך בכל הנביאים שהיו דבריו קשים כהושע; תחלת דבריו אמר להם: (הושע ט) "תן להם ה' מה תתן תן להם רחם משכיל ושדים צומקים", חזר ואמר להם נחמות (הושע יד) "ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו" וגו', "ישובו יושבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן", "ארפא משובתם אהבם נדבה", "אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה". וכן יואל אמר: (יואל א) "שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ, ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם? עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר: יתר הגזם אכל הארבה, ויתר הארבה אכל הילק, ויתר הילק אכל החסיל". חזר ואמר להם דברים נחומים: (יואל ב) "ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק החסיל והגזם". וכן עמוס אמר (עמוס ד) "שמעו את הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה", וחזר ואמר להם דברי נחומים: (מיכה ז) "מי א'ל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא, ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם". וכן ירמיה אמר: (ירמיה ז) "והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה, קול חתן וקול כלה, כי לחרבה תהיה הארץ". חזר ואמר להם דברי נחומים: (ירמיה לא) "אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים יחדיו". אבל אומות העולם משאמרו להם דברי נחומים חזרו ואמרו דברי תוכחות: (ירמיה נא) "ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום, מפני הרעה אשר אנכי מביא עליה ועיפו עד הנה דברי ירמיהו". הוי משאומר להם לאומות דברי נחומים – חוזר ואומר להם דברי תוכחות' (ספרי). אולי כיון שכאן בא לומר דברי נחמות בשל שאמר להם דברי תוכחה לכן נאמר כאן "ברך משה איש האלקים", שאלקים זה מידת הדין כרמז שכיון שדיבר איתם קודם במידת הדין אז עכשיו בא לברכם – לומר להם דברי נחמות על מה שדיבר קודם קשות. לכן גם נאמר שזה לפני מותו: '"לפני מותו" – וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתה היה משה מברך את ישראל? אלא מה ת"ל לפני מותו? – סמוך למיתתו. כיוצא בו אתה אומר (מלאכי ג) "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים..." וכי עלתה בדעתך שלאחר ביאה היה אליהו מתנבא להם לישראל? מה ת"ל "לפני בא יום ה'"? סמוך לביאתו' (שם). וכמו שמביא רש"י: '"וזאת הברכה לפני מותו" – סמוך למיתתו שאם לא עכשיו אימתי', שעכשיו יש לעשות זאת כיון שאין זמן אחר, שמעבר לפשט שיש עניין לברך את ישראל ולכן יש לעשות זאת עכשיו, נראה גם שכיון שדיבר קודם קשות אז צריך גם לומר נחמות, ולכן אם לא היה הולך למות היה יכול להתעכב בזה, אבל כיון שאין זמן אחר כי עומד למות לכן צריך לנחמם עכשיו. לבנ"י יש תוכחה ואח"כ נחמה, ואילו לגוים זה ההיפך, מדוע? נראה שמתחיל אצל הגוים בנחמה כדי שיקשיבו לו (שאחרת לא ירצו כלל לשמוע), אולם מסיים בתוכחה כדי להזהירם, שלאחר שמקשיבים אפשר להזהירם על העתיד, שזה נעשה בתוכחה, ויש לגמור בתוכחה כיון שהם עתידים לרעה שזה דבר שמושכם חזק ולכן צריך לסיים בזה כדי שיזכרו היטב ויהדהד באוזניהם תמיד. לעומת זאת בבנ"י גם אם חוטאים אין זה מהותי אלא יצה"ר שתוקף זמני, אבל אנו נמשכים אחר הקדושה, לכן צריך לומר תוכחה אבל בסוף נחמה, כיון שבכך מרמזים על העתיד שנעשה טוב שיש בזה עידוד שיש עתיד; וגם אפשר להתחיל בתוכחה, כי בשל שאנו צדיקים בטבענו לכן מסכימים לשמוע דברי תוכחה, וכן נזכור אותם גם לאחר הנחמה בשל קשרנו לטוב ולקדושה. (וכן בפשטות הדברים נאמרים ע"פ המציאות כרמז שהם נמשכים לרע ולכן גם לאחר שיחזרו ע"י התוכחה ימשכו אח"כ שוב לרעה, ואילו אנחנו גם אם עכשיו חוטאים זה זמני ויעבור בהמשך). לכן ממשיך מיד: "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת [אש דת] למו" (פס' ב), שבזה מראה מה ההבדל בין בנ"י לגוים: 'ד"א "ויאמר ה' מסיני בא" – כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות: בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם לא תרצח. אמרו: רבש"ע, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנ' "והידים ידי עשו", ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר (בראשית כז) "על חרבך תחיה". הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בו? אמר להם לא תנאף. אמרו לפניו: רבש"ע, עצמה של ערוה להם היא, שנ' "ותהרן שתי בנות לוט מאביהם". הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם "לא תגנוב". אמרו לפניו: רבש"ע, כל עצמו אביהם לסטים היה, שנא' "והוא יהיה פרא אדם". לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר, ודפק על פתחם מה ירצו ויקבלו את התורה, וכן הוא אומר (תהלים קכח) "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך". יכול שמעו וקיבלו? ת"ל (יחזקאל לג) "ואתם לא תעשו", ואומר (מיכה ה) "ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוי אשר לא שמעו", אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום ונתנום לישראל' וכו' (ספרי). אף מודגש בפס' שהלך לעשו וישמעאל, כמו שמביא רש"י: '"וזרח משעיר למו" – שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה ולא רצו. "הופיע" – להם. "מהר פארן" – שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו. "ואתה" – לישראל' וכו'. שמדגיש שאפילו הם שיצאו מהאבות (ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק) מתגלה בהם הרעה, לעומת בנ"י שאנו דבקים בקדושה; וכך גם כעין מודגש "משה איש האלקים", והוא מגלה על כלל בנ"י שאנו דבקים באלקים (שהוא דוגמה למה שיכול להגיע אדם מישראל). [אולי לכן בספרי על שמשה ברך לפני מותו, מביא דוגמה של אליהו, כרמז שלעתיד העולם יתוקן לגמרי, שזה נעשה על ידנו, ולכן בא ומתקננו לפני ביאת ה', שזהו רמז על מעלת ומיוחדות בנ"י, שלכן עכשיו משה ברכם – שיש עניין לומר נחמות בסוף, בשל ייחודנו].