מצווה לספר ולצאת ממצרים
בהגדה של פסח נאמר: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה – מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". לא נאמר "כולנו לומדים את התורה אלא יודעים. כלומר, גם מי שכבר יודע את כל התורה כולה – אף הוא מצוּוה לספר ביציאת מצרים.
בתלמוד תורה שתי מצוות: הראשונה – לימוד התורה, ללמוד את ענייני התורה; השנייה – ידיעת התורה, לדעת את התורה כולה. יש מצווה שיהודי יֵדע את ההלכות שבתורה, וילמד את כל התלמוד והספרים הנלווים לו. מי שעושה זאת מקיים את מצוות ידיעת התורה. יהודי כזה ודאי שהוא יודע גם את פרטי העניינים של יציאת מצרים – ואף-על-פי-כן אומרים, שגם עליו מוטלת החובה לספר ביציאת מצרים.
עכשיו מתקרבים
לכאורה הדרישה הזאת תמוהה. הלוא היהודי הזה כבר יודע את כל התורה, וכי לא עדיף שינצל את הזמן לחדש חידושים בתורה, לתרץ קושיות ולהפריך תירוצים? במקום זאת עליו להסב כשווה אל שווים עם כל היהודים ולספר ביציאת מצרים, דברים פשוטים וידועים.
יתרה מזו, עליו לומר "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו". וכי עכשיו התקרב לעבודת הבורא, והלוא כבר בימי אברהם היה הדבר?! לכאורה היה מתאים לומר "ואחר-כךקירבנו המקום לעבודתו". מכאן נראה שרק עכשיו הוא מתחיל להתקרב לעבודתו יתברך.
לימוד באימה
כאן טמון יסוד מרכזי בדרך לימוד התורה. יהודי נדרש ללמוד תורה מתוך תחושת התבטלות מוחלטת לקב"ה, וכמאמר חז"ל: "מה להלן (במתן התורה) באימה וביראה וברתת ובזיע – אף כאן (כשלומדים תורה היום) באימה וביראה וברתת ובזיע".
אמנם אז היו קולות וברקים, "וכל העם רואים את הקולות", ואילו עכשיו הוא יושב ולומד תורה בשלווה ובמנוחה. אך האמת היא שגם עכשיו "הקב"ה קורא ושונה כנגדו", ולכן עליו ללמוד תורה מתוך תחושת התבטלות ואימה, כאילו הוא מקבלהּ היום בהר-סיני.
התבטלות מלאה
נמצא אפוא שכל עוד לא פעל היהודי על עצמו שלימודו יהיה בתכלית ההתבטלות לקב"ה, הרי הוא בבחינת 'עובד עבודה זרה' בדקות, והוא נדרש 'לצאת ממצרים' – לצאת מהמְצָרים ומהמגבלות האישיים ולהגיע להתבטלות מלאה לקב"ה.
לכן גם מי שיודע את כל התורה כולה נדרש לספר ביציאת מצרים, היינו
(תורת מנחם כרך ג, עמ
