'ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה, הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת, לקיים מה שנאמר (דניאל ד, יד) "ושפל אנשים יקים עליה". ואמר אביטול ספרא משמיה דרב: פרעה שהיה בימי משה אמגושי היה, שנאמר (שמות ז, טו) "הנה יוצא המימה" וגו'' (מו"ק יח,א). רב (ויש שגרסו ר"פ) מביא שפרעה היה בגובה אמה, לכאורה קשה לומר שהיה כ"ך נמוך, ובפרט שלא מביא ראיה לדבריו, כך שמניין לו שהיה בגובה אמה? לכן נראה שהביא זאת כמשל (כמו שמביא הרמב"ם שכשדברי חז"ל תמוהים יש בזה משום רמז ומשל). מה בא לומר בזה? בדבריו הוא מדגיש 'פרעה שהיה בימי משה', מה העניין לציין זאת, הרי ברור שמדבר על הפרעה הזה, כיון שסתם כך כשמדברים על פרעה זהו על פרעה בזמן גלות מצרים? בפשטות י"ל שדייק בדבריו שלא תחשוב שמדבר על עוד מקומות בתנ"ך שנאמר בהם על פרעה, אולם זה קצת דחוק. לכן נראה שבא לרמז בדבריו שיש להשוות זאת למשה. על משה נאמר (גם זה בשם רב) שהיה גבוה ביותר: 'אמר רב: משה רבינו עשר אמות היה, שנאמר (שמות מ, יט) "ויפרש את האהל על המשכן", מי פרשו? משה רבינו פרשו, וכתיב (שמות כו, טז) "עשר אמות אורך הקרש"' (בכורות מד,א). גם דרשה זו תמוה שהיה כ"ך גבוה, דבר שאינו רגיל כלל בטבע. לכן נראה שגם בזה יש רמז ומשל, שמשה הוריד את התורה, שכולה כלולה בעשרת הדברות (יר' שקלים ו,א), זהו שגובהו של משה, כרמז לגובה מעלתו, הוא עשר אמות, שמעלתו קשורה לתורה. לכן זה נלמד מהמשכן, ששם מקום הארון עם הלוחות (אולי אפילו כרמז בפס' כעין שנכתב "עשר אמות" כרמז לעשרת הדברות, שהם "אור-כ", הם מביאים "אור" לעולם, וזה ע"י שני הלוחות יחד [הראשונים והשניים], שיש בכל אחד מהם מעלה, ולכן זה כעין רמז ב"כ” - עשרים כנגד פעמיים עשרת הדברות, שבמשכן היו שניהם יחד, וזה מתקן את השקר בעולם "הקרש" אותיות 'השקר', שה' חותמו אמת, שכך מתקנים את העולם מהשקר – להיות ישר ומתוקן כרצון ה'), שמשה פרשו – משה הקימו, כמו שהוריד את הלוחות עם הדברות לתקן את העולם להיות מקום לשכינת ה', כך פרש והקים את המשכן (שגם מטרת המשכן זה להיות מקום לשכינת ה' [ולהשפיע לכל העולם]). ממילא להבדיל ממשה שהיה כעין עשר אמות כרמז לעשרת הדברות, פרעה הוא אמה אחת, כעין רמז שיש בו גילוי בדברה אחת – דברת "אנכי”: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ,ב). שפרעה ניסה להתנגד להוצאת בנ"י ממצרים, במחשבה שאנו עבדיו, וה' הוציאנו בכח; כשבנ"י יצאו ממצרים התגלתה מעלת ה' בעולם, ומול זה פרעה ועמו התבזו על שניסו למנוע זאת, ועל כך שה' היכם עד אפר. לכן זהו שפרעה היה בזוי, ומביא את הפס' "ושפל אנשים יקים עליה", שבפס' נאמר שמטרת הדבר כדי שידעו שה' הוא השליט (ראה במצודות; וממילא בכך שיש קשר בין שני הדברים [ביזוי המלך באדם ומלכות ה'] יש כעין רמז לדברינו שה' הראה שהוא השליט ובזה התגלה השפלות במלכות של האדם – של פרעה). לכן ממשיכה הגמ' ומביאה עוד דרשה בשמו, שפרעה היה עובד ע"ז (לפי דעת רב, שאמגושי זה אדוק בע"ז [שבת עה,א]), כעין רמז להמשך הפס' שבדברות, שממשיך בדברה השניה שלא לעבוד ע"ז. או גם לדעת שמואל, שהכוונה למכשף, עניין הכישוף הוא עשיה נגד קביעת השמים: 'והאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן מכשפים? שמכחישין פמליא של מעלה' (סנהדרין סז,ב); שבכך מגלה דעתו כעל הדרשה הקודמת, שהכוונה לרמז על שה' ביזהו כשהיכהו והוציא את בנ"י, שזהו שפרעה היה מכשף ובכ"ז לא הצליח למנוע את הוצאת בנ"י, ואף בכוונה משה נשלח להתריע לפרעה על המכה כשיצא למים לכישופיו, כדי להדגיש לו שלא יכול למנוע זאת. נראה שלכן נאמר 'הוא אמה, וזקנו אמה, ופרמשתקו אמה וזרת', כנגד עשרת המכות, שהיו בשלושה חלקים: 'רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב' (ראה ב'לזמן הזה' ניסן 'דצ"כ עד"ש באח"ב' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שזהו חלוקה לשלושה חלקים ולא סתם במקרה סודר כך בר”ת). לכן באמירה 'אמה' כעין רמז לחלק אחד, שיש שלושה חלקים, כשבאחרון יש ארבע מכות, ולכן כנגדו זהו 'אמה וזרת' שיש תוספת יותר מאלו שקודם (אמנם זרת זהו חצי אמה, ולכאורה אם בא לומר על הרביעית היה לו לומר 2 טפחים שהוא שליש אמה [כרמז שהכה עוד מכה אחת, שהרי כל מכה אחת זהו שליש כיון שבכל חלק יש שלוש מכות], אלא שרצה לומר שזהו מכה גדולה מאחרות, שהרי זו המכה שהכי כאבה ובה יצאו ממצרים, ולכן הגדיל יותר מהדימוי לשליש אמה, ולכן אמר זרת. אמנם לפי שיטת הקליר [הובא בתוס' ד”ה 'אחד'; עירובין כא,א] הזרת היא שליש אמה, ויוצא מדוייק שזהו כנגד מכה רביעית, כעין עוד שליש אמה). אולי 'הוא אמה' כנגד דצ"כ, שמעלתו של פרעה היתה שטען שהוא אל, ובשביל זה עשה צרכיו בבוקר ביאור כדי שלא יראוהו: "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יוֹצֵא הַמַּיְמָה". לא היה יוצא אלא המימה "בַּבֹּקֶר", לפי שאותו רשע היה משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו, לפיכך היה יוצא בבקר; בשעה שהוא נצרך תפוש אותו' (שמו"ר ט,ח). לכן כנגד גופו עצמו, שטען הוא אל ולא אדם, וכן כנגד צרכיו שיוצאים מגופו, שזה קשור ליאור (ששם עשה צרכיו בבוקר), זה מרמז על 'דצ"כ', כיון שרוב המכות האלו נעשו מהיאור (מכות דם וצפרדע); בנוסף אולי זה גם מרמז למכת כינים, שעליה אמרו החרטומים “אצבע אלקים הוא" (שמות ח,טו), שיש אלוקים ולא פרעה הוא האלהים כפי שטען שעשה את עצמו. [אולי זהו גם הדרשה שאח"כ, שמעמד פרעה היה כאמגושי וזה נלמד מיציאתו ליאור, ממילא רומז על עצמו בעניין של יאור, שכך מרמז על שהוא עצמו אמה כנגד המכות שביאור]. 'זקנו אמה' כנגד 'עד"ש', כיון שהמיוחד בהם זה שה' החל לחזק את ליבו (במכת שחין), ולכן זהו כזקנו, כעין שה' לא נתן לו לומר שמוותר, ולכן זהו כזקן שמסביב לפה [אולי גם הזקן אמה כגודל גופו, שזהו כעין חיה שכולה מלאה בפרווה, שבמכות אלו היה קשר לחיות (ערוב היו חיות רעות, ודבר היה מחלה בחיות, והשחין הכה גם בחיות), ולכן כעין דימוי לחיה]. פרמשקתו – אמתו מרמזת על 'באח"ב' כיון שהמכה הכי מרכזית בהם זהו מכת בכורות, שמתו הבכורות, ולכן מרמז על אמתו בה מולידים (ואולי גם בקצת רמז לשאר המכות: הברד היה "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" [שמות ט,כד], האש היא אדומה והברד לבן, כעין רמז ללבן ואודם מהאיש והאשה ביצירת הולד [נדה לא,א], ולכן רומז לאמתו – בה מתחבר עם האשה ליצירת הוולד... . ארבה זהו נחילים של ארבה רב, שהם מתרבים מאוד, כעין רמז באמתו הגדולה שהיה שטוף בערווה. חושך נרמז בכך שהביאה נעשית בחושך). אולי אפשר לומר ששתי הדרשות נאמרו בעקבות ההלכה שהובאה קודם: 'אמר אביטול ספרא משמיה דרב: שפה מזוית לזוית' ('מזוית לזוית – מסוף הפה לסוף האחר מותר לגלח, שהרי מעכבת אכילה ושתיה ומאיס'. רש”י), שלכן המשיכו בדרשות רמז על פרעה שהתבזה בהקשר לפיו, שלא הסכים לשלח את בנ"י ולכן ה' הענישו ונעשה בזוי ומאוס.