בס''ד      פרשת כי תצא: האם יש לברך על עשיית מעקה

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שבמקרה בו אדם נכנס לבית עליו לבנות מעקה, ואם התרשל בכך ביטל מצוות עשה ועבר על לאו. בעקבות כך תמהו הראשונים על דברי הגמרא בקידושין (לד ע''א) הכותבת, שנשים חייבות במעקה כי לא מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא, והרי קשה שכן גם אם מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא, כיוון שיש בה לאו וודאי שנשים חייבות בה!

א. התוספות (ד''ה מעקה) כתבו לתרץ בשם ר''י, שעל לאו של אי עשיית מעקה עובר רק אדם שבנה בית מתוך כוונה תחילה שלא לשים מעקה, אבל במקרה בו התכוון לשים מעקה ואחר כך נמלך - הוא עובר רק על מצוות עשה. משום כך הייתה צריכה הגמרא לחייב נשים במעקה מהטעם שלא מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא ובלשונם:

''תימה לרבי והא כתיב לאו במעקה, והשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ואומר ר"י, דבכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו, ובמעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחילה על מנת שלא לעשות מעקה, אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך או שעשה ונפל, אין שם אלא עשה דועשית מעקה ואז נשים פטורות.''

ב. הרמב''ן (ד''ה והא) חלק על דברי ר''י וכתב, שאין זה משנה אם אדם התכוון בהתחלה לבנות מעקה לגגו או לא וכל עוד לא בנה הוא עובר על לאו. בטעם הצורך בטעם שלא מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא כדי לחייב נשים נימק, שעל אף שיש לאו במצווה זו, מכל מקום הלאו 'חלש יותר' ורק בא לחזק את מצוות העשה, ולכן אי אפשר לתלות בו את חיוב הנשים.

בעקבות התורה הכותבת על מצוות המעקה, נעסוק השבוע בעניין זה. נפתח בשאלה, האם יש לברך על עשיית מעקה, והאם מקומות שלא רגילים לעלות אליהם כמו מחסן וגג בית כנסת חייבים במעקה. כמו כן נבדוק במקרה בו יש לברך אם צריך לברך בתחילת הבנייה או בסופה, וכן כאשר גוי בונה את המעקה האם בעל הבית יכול לברך.

ברכה על עשיית מעקה

האם יש לברך על עשיית מעקה? לכאורה, כיוון שמדובר במצווה צריך לברך כפי שמברכים על כל עשיית מצוות. אלא שלמעשה נחלקו בכך הפוסקים:

א. הרוקח (סי' שסו) סבר, שאין לברך על מצוות מעקה (ועל מצוות נוספות כמו עשיית משפט צדק, ותיקון המאזניים כדי להימנע מרמאות). בטעם הדבר נימק, שמכיוון שנוסח ברכת המצוות כולל את המילה 'וציוונו', ובמצוות המעקה מחויבים גם הגויים (שהרי גם עליהם יש חובה לשמור על החיים), ממילא לא שייך לברך, שכן כיצד ניתן לומר וציוונו כאשר הקב''ה לא ציווה רק את עם ישראל?!

גם הראב''ד (תמים דעים סי' קיט) נקט כך להלכה בעקבות ההלכות פסוקות כיוון שבניגוד לרמב''ן שראינו בפתיחה, הוא סבר שבמעקה עיקר הציווי של התורה הוא 'הלאו' שבאי עשיית המעקה ולא העשה בבנייתו, ולא מברכים על הימנעות מעשיית לאו, וכן פסק להלכה בשו''ת עמודי אש (ב, אות כד) בלשונו של הרוקח:

''כל המצוות שהן חוקות וגזירה צריך לברך, שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה. אבל כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו, כגון גזל גניבה וחמס והעושק יד עני לא החזיקו וצדקה, ולוייה, ולקט ושכחה ופאה, והידור זקן שאם מצווים חייב, אין צריך לברך וכן עשיית מעקה ודינים ותיקון מאזנים ומשקלות ומידות אין צריך לברך, שהברכה וצוונו ולא עכו"ם.''

ב. דעת רוב הפוסקים, וביניהם הרמב''ם (רוצח יא, א) והרשב''א (ג, רפג) אינה כך, ולשיטתם יש לברך על עשיית מעקה, וכך פסקו רוב האחרונים (בן איש חי, חיי אדם, הרב עובדיה) להלכה, למרות שהשולחן ערוך (וכן הגמרא) לא נקט שיש לברך. את דברי הרוקח שגם הגויים חייבים במעקה ניתן לדחות, שאמנם הם חייבים מצד ההיגיון והמוסר, אך לא מכוח ציווי ישיר של הקב''ה (ועיין הערה[1]).

זמן הברכה

כאמור לדעת רוב הראשונים והאחרונים וכן נפסק להלכה, יש לברך על עשיית מעקה כשם שיש לברך על שאר המצוות. יחד עם זאת ברכה זו מעוררת קושי. בעוד שלמצוות רבות יש זמן יחסית מוגדר בקיומן, תפילין בהנחתם, ציצית בלבישה ולולב בנטילתו, מצוות בניית מעקה לוקחת לעיתים זמן רב, ולכן נחלקו הפוסקים באיזה שלב של בניית המעקה יש לברך:

א. החתם סופר (או''ח נב) סבר שיש לברך רק כאשר מסיימים את המעקה, ובטעם הדבר הביא שני נימוקים. ראשית, מצוות שעשייתן נמשכת זמן ממושך יש לברך רק לקראת גמר העשייה, מחשש שמא תארע תקלה במהלך עשיית המצווה. דוגמא לדבר הביא ממקרה שראינו בעבר (פרשת לך לך שנה ב'), שלדעת חלק מהפוסקים יש לברך רק בסוף תהליך המילה שמא תארע תקלה.

עוד הוסיף החתם סופר, שגם ללא החשש שמא במהלך בניית המעקה תארע תקלה (דבר שיש להעיר אינו כל כך מצוי ולכן מסתמא אין לחוש לו) יש לברך בסוף עשיית המעקה, כיוון שרק בסיום עשיית המעקה הוא מקיים את מטרתו - למנוע מבני אדם ליפול, כך שלא מסתבר לברך כבר בהתחלה, וכן פסק הרב וואזנר (שבט הלוי ד, רכח), ובלשונו של החתם סופר:

''ומכל מקום אומר אני לקיים דברי הרב המשיב, ולהביא ראיה לדבריו מברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, שאין אנו מברכים עובר לעשייתו קודם המילה כיוון שיש בה משך זמן וחיישינן שמא יארע קלקלה, ובמעקה באמת אינו מברך אלא במכוש אחרון בשעה שסותם הפרצה האחרונה שלא ייפול הנופל ממנו, דקודם לזה איננו מעקה, וזה פשוט בעיני.''

ב. הרב יצחק וייס (בצל החכמה ה, מה) חלק על החתם סופר וכתב, שמצווה שנמשכת זמן רב יש לברך בתחילת עשייתה ולא בסופה, כפי שכתבו שיבולי הלקט וספר המכריע ביחס לספירת העומר, שאם אכן היה מדובר במצווה אחת ארוכה - היה צריך לברך בתחילת הספירה. עוד הוסיף טעם לפסיקתו, שכל המצוות יש לברך עובר לעשייתן, ולכן יש לברך קודם עשיית המעקה.

פועל גוי

שאלה נוספת היא כאשר פועל גוי בונה את המעקה, האם יכול בעל הבית לברך:

א. המחנה אפרים (שלוחין סי' יא) סבר, שעל אף שבדרך כלל אין שליחות לגוי (ורק בשבת החמירו מטעמים מסוימים), מכל מקום כאשר פועל גוי בונה את המעקה - יכול בעל הבית לברך. בטעם הדבר נימק, שבמקרה בו שוכרים פועל, אין זה נחשב כשליחות, אלא כאילו ידו של הפועל נחשבת כידו של בעל הבית, ומשום כך הוא יכול לברך למרות שהוא לא בונה בפועל .

ראייה לדבריו הביא מדברי הגמרא בבבא מציעא (י ע''א) הכותבת, שעל אף שאדם אינו יכול לזכות לחברו במציאה, כיוון שבכך הוא מונע מאנשים אחרים לזכות בה (ואי אפשר לזכות לאדם אחד, במקרה בו בעקבות כך אנשים אחרים יפסידו), אך כאשר מדובר בפועל הוא יכול לזכות באבדה בשביל מעסיקו, כיוון שידו נחשבת ממש כיד מעסיקו, והמעסיק וודאי יכול לזכות באבדה.

ב. התורת חסד (או''ח מה) ושער המלך (תרומות א, יא) חלקו על המחנה אפרים וכתבו, שאין לברך כאשר גוי עושה את המעקה. ראייה לדבריהם הביאו מדברי הרשב''א (בבא קמא נא ע''א) הכותב שלא ניתן לשלוח גוי לחפור בור ברשות הרבים, כיוון שאין שליח לדבר עבירה. ואם כדברי המחנה אפרים שיד פועל כיד שוכרו, מדוע לא תירץ הרשב''א שכאשר שוכרים פועל הדין שונה?! משום כך לשיטתם בעל הבית צריך להורות לפועל, שאת סיום בניית המעקה ישלים הוא (בעל הבית) וכך הוא יוכל לברך.

חיוב מחסן במעקה

האם מקום שלא רגילים לעלות אליו באופן קבוע כמו מחסן, חייב במעקה כמו מרפסת? הגמרא במסכת סוכה (ג ע''ב) פוסקת, שבית קטן מד' על ד' אמות - אין חובה לשים בו מעקה, וכך פסקו הרמב''ם (רוצח יא, א) והשולחן ערוך (חו''מ תכז, ב). לכאורה דינו של מחסן דומה, שהרי הסיבה שמקום קטן פטור ממעקה, שהוא לא ראוי למגורי אדם - והוא הדין למחסן.

למעשה, נראה שנחלקו בהלכות מזוזה הרמב''ם והרא''ש בעניין דומה. דעת הרמב''ם (מזוזה ו, ז), שמחסן וכדומה פטורים ממזוזה, כיוון שהם לא מיועדים למגורי אדם. לעומת זאת דעת הרא''ש (הל' מזוזה טו) לא כך, והוא מחייב מחסן במזוזה. להלכה פסק השולחן ערוך (רפו, ב) כדעת הרא''ש שיש לקבוע מזוזה, אם כי האחרונים כתבו שיש לקבוע ללא ברכה לחוש לדעת הרמב''ם.

א. לכאורה השולחן ערוך אמור היה ללכת לשיטתו, וכשם שחייב מחסן במזוזה, כך יחייב אותו במעקה אלא  שפסק שמחסן פטור ממעקה. מה סברת החילוק? הסמ''ע (שם, ב) תירץ, שבשביל לחייב מעקה צריך שימוש משמעותי, כי רק אז יש חשש לנפילה, לעומת זאת במזוזה אפילו בשימוש לא משמעותי ישנה חובה, כיוון שצריך ששם ה' יהיה מול עיני הנכנס, ובלשונו:

''ונראה דהשולחן ערוך הכריע וסבירא ליה דלעניין מעקה, כיוון דאין דרך בני אדם להיות להן בית תשמיש על גבי בית הבקר (= מחסן), משום כך אף אם לפעמים יקרה דידור שם אדם, מכל מקום אין יוצאים ונכנסים כל כך למיחש שיפול משם להצטרך מעקה, מה שאין כן במזוזה דחייבה התורה בשביל הדר להיות מצות ה' נגד עיניו בביאתו וביציאתו[2].''

ב. הסמ''ג חלוק על דעת השולחן ערוך, וסבר שמחסנים חייבים במעקה אם עולים אליהם מדי פעם ,וכפי שנפסק להלכה בספרי, וכן פסקו להלכה בעקבותיו הגר''א (שם), ערוך השולחן (שם) החזון איש (ליקוטים יח) ועוד. גם הילקוט יוסף (מזוזה סי' ד) צעד בדרך זו, אך סייג פסק זה ונקט שאין לברך על עשיית מעקה זה, לחשוש לדעת השולחן ערוך. 

חיוב בית כנסת

לכאורה דינו של בית כנסת דומה למחסן שראינו לעיל, כיוון שלא גרים בו, ולדעת השולחן ערוך לא תהיה חובה לשים מעקה, ולדעת ערוך השולחן והחזון איש ורוב הפוסקים תהיה חובה. אלא למעשה, לכאורה עולה מדברי הגמרא במסכת חולין (קלו ע''א) שבמקרה זה כולם מודים שאין חובה לשים מעקה.

הגמרא שואלת מדוע התורה מדגישה וכותבת שצריך לשים מעקה דווקא לגג שלך (''לגגך''), ולא כתבה שבכל גג חובה לשים מעקה. בהתחלה הגמרא מעלה אפשרות, שכוונת התורה למעט בית שותפים, אך למעשה היא חוזרת בה וכותבת שכוונת התורה למעט בתי כנסיות ומדרשות. מה ההיגיון לפטור בתי כנסיות ומדרשות? הרי גם מהם ניתן ליפול! נאמרו באחרונים שני כיוונים:

א. כיוון ראשון הציע החזון איש (חו''מ ליקוטים סי' יח) שכתב, שאכן מעיקר הדין היה מקום לפטור כל בית ממעקה, שהרי כל אדם בעל שכל שעולה לגג נזהר לא ליפול, כשם שמותר לעלות על עץ ללא בניית מעקה סביבו. למרות זאת, במעין גזירת הכתוב חידשה התורה שכאשר יש גג מעל בית מגורים - חובה לשים מעקה, אך בית כנסת והדומים לו פטורים ממעקה, ובלשונו:

''ונראה דכל גג אינו בכלל המכשולות, שאין הזיקו מצוי כל כך, שהעומד על הגג זכור בטבעו להזהר, וגם הוא מנהגו של עולם, וכמו שמותר לעלות באילן בלא מעקה סביביו. אלא שבגג בית חידשה תורה מצות מעקה ולהקפיד על סכנת הנופל, אבל המשתמש על הגג שאין תחתיו דירה, לא חייבה תורה מעקה, והוי כל פעם כמו מי שעולה באילן.''

ב. הקושי בפירוש החזון איש שלא מובן מדוע גזרה התורה דווקא במבנים אלו, ומשום כך הציע הציץ אליעזר (יט, סד) בעקבות הזית רענן (ילקוט שמעוני, כי תצא) ושולחן ערוך הרב (שמירת הגוף, א) אפשרות אחרת. הם כתבו, שהסיבה שהגמרא מיעטה בתי כנסיות ובתי מדרשות מעשיית מעקה היא שלא רגילים לעלות לגגם, אבל במקרה בו עולים, אכן חייבים בעשיית מעקה כבכל גג.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...