"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו. וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם" (דברים כב,א-ג). נראה שאולי אפשר לרמז כאן ברמז, שבזכות המצוות אנו זוכים להינצל מהרעות הבאות לעולם, שבזכות המצוות כח הטומאה פוחת וממילא גם הרעה בעולם. דבר זה מתגלה במיוחד כאן במצוות השבת אבידה, כעין שאנו בגלות שלא במקומנו ולא בשלטוננו, כעין אבודים ממקומנו הראוי, כמו אותה אבידה. בזכות שאנו מקיימים מצוות השבת אבידה אנו זוכים לתת כח קדושה להחזירנו מהגלות (וממילא גם להקל את הגלות). לכן נאמר אח"כ "לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" (פס' ד), כעין רמז לגלות ("נפלים" כעין שנופלים ממעלתנו, "בדרך" כרמז לדרך שהולכים לגלות), שאין להתעלם מהצרה, אלא להקים מהגלות חזרה לעלות לא"י (להקים זה שהבהמה עולה, כעין רמז לעליה לא"י), ולהקים חזרה את שלטוננו בארץ שזהו עליה בקודש (שזהו "תקים עמו" כעין להקים את השכינה, להיות "עמו" עם הקב"ה, להיות בצד הקב"ה – שנותן להעלות ולחזק את כח השכינה בעולם). במצוות השבת אבידה מתחילה התורה בשור ושה, ואז יש הפסקה, שאומרת התורה שצריך להשיב למאבד, וגם אם לוקח זמן אז שיפעל עד שישיב; ואח"כ ממשיכה התורה בחמור שמלה ושאר אבידות. נראה שהשור רומז לגלות בבל, שדרשו חז"ל על ברית בין הבתרים שהעגלה משולשת היא כנגד גלות בבל: 'ד"א: "קחה לי עגלה משולשת" זו בבל, שהעמידה ג' מלכים: נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר' (ב“ר מד,טו). אולי גם בנוסף, על אברהם מסופר בהכנסת אורחים שעשה (כשהמלאכים באו לבקרו), שרץ ועשה בן בקר (בראשית יח,ז), כך שמודגש מעלתו בעשיה של בן הבקר, והארץ הובטחה לאבות, וגלות בבל עיקר מלחמתה נגד הקודש היה בהגליית ישראל מארצם, ולכן זה מרומז בשור. אולי גם על נבוכדנצר נאמר שהוא כאריה: “עלה אריה מסבכו" וגו' (ירמיהו ד,ז), '"עלה אריה" – נבוכדנצר' (רש"י) [' ... "ארי נוהם" זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביה (ירמיהו ד, ז) "עלה אריה מסובכו"' [מגילה יא,א]). כך שנבוכדנצר מלך בבל נמשל כמלך החיות, אולם אדם לא מגדל אריה בביתו, ולכן הקרוב אליו זהו השור שהוא גם מלך, מלך הבהמות: 'דאמר מר: מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור' וכו' (חגיגה יג,ב). ממילא השור שנאמר ראשון מרמז לגלות בבל (שהיא הגלות הראשונה מבין ארבעת הגלויות). אח"כ נאמר שה, שזה מרמז על מדי ופרס, כעין הנאמר בדניאל: “האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס" (דניאל ח,כ). גם שה מרמז לבנ"י ("שה פזורה ישראל" [ירמיהו נ,יז]), ומי שהיה האדם של שיא גלות מדי ופרס היה המן העמלקי, שעמלק זהו ההיפך מבנ"י. בהמשך נבנה בית שני ועלו מבבל, ולכן בתורה מופיע הפסקה של השבה – החזרה, כרמז לחזרה בבית שני (ונאמר פעמיים השבה [פס' א,ב], כרמז שנתנו רשות לעלות ולבנות את הבית ואח"כ ביטלו, ואח"כ שוב אישרו). אח"כ היתה גלות יוון, שרצתה לבטל את התורה והמצוות מישראל, ולכן זה נמשל בחמור, שרומז לחומרי, שרצו להשאיר את ישראל רק חומרי ללא קדושה. אח"כ באה גלות אדום, שזהו צאצאי עשו ששונא את ישראל, ואחד מרגעי השיא של השנאה היה בעקבות גניבת הברכות של יצחק. שם רבקה הלבישה את יעקב בבגדי עשו: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן" (בראשית כז,טו). לכן כנגד זה בא ברמז בשמלה – בגד, שרומז לגלות אדום. (אולי גם מלכות רומא נהפכה מהר לנוצרית, והנוצרים חיקו את בנ"י, אלא שלקחו רק את הצד החיצוני, שקוראים לעצמם כאילו הם מחליפים את בנ"י אבל בלי תורה ומצוות, ולכן זהו כשמלה שזה רק חיצוני לאדם). גם שלא מתחת יד מלכות אדום באו צרות לישראל (לאותם שהיו במקומות אחרים, וכן גם היו צרות שנעשו שלא מצד השלטון אלא ע”י השכנים הרשעים), ואף עתה שגלות אדום נשתברה וחזרנו לארץ, עדיין יש צרות, ולכן כנגד זה נאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה", כנגד כל הצרות שבאות לעולם (שיש בזה משום מיעוט הארת אור ה' בעולם). שבאה התורה לרמז על הגלויות, לרמז שבמצוות יש דברים של תיקון העולם מהרע, וכך נרמז כאן שבמצוות השבת אבידה יש משום השבת השכינה לעולם, ומיעוט כח הטומאה, הצרות והגלויות.