"כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו" (דברים כא,י). 'ד"א, בן עזאי אומר: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. כיצד? כתיב למעלה "כי תצא למלחמה" וגו', "וראית בשביה" וגו', אמר הקדוש ב"ה: אף על פי שהתרתי אותה לך אמרתי לך "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה, ואם לא עשית כן מה כתיב אחריו "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", מתוך כך "כי יהיה באיש חטא משפט מות", הוי עבירה גוררת עבירה. ומצוה גוררת מצוה מנין? תחלה "כי יקרא קן צפור" מתוך כך "כי תבנה בית חדש", מתוך כך "לא תזרע כרמך כלאים", מתוך כך "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", מתוך כך "גדילים תעשה לך", הרי מצוה גוררת מצוה' (דברים רבה ו,ד). מה המיוחד דווקא כאן שלכן התורה בחרה להביא את הכלל של עברה גוררת עברה דווקא כאן (וכן מצוה גוררת מצוה נלמד כאן בהמשך, אלא שזה ברור שכיון שהביאה התורה על העברות אז המשיכה גם על המצוות שזה כך)? אולי התורה הביאה זאת כאן כיון שבדין אשת יפת תואר יש עניין של יצר ערווה, שהוא היצר החזק ביותר באדם, ולכן באה התורה והזהירה שיש להתחזק בזה ביותר. שאדם לא יאמר לעצמו שכיון שלא יכול לעמוד בזה אז יתיר לעצמו קצת ובזה יגמר, לכן מדגישה התורה כאן שאפילו בדבר שהתירה יש התדרדרות לשאר חטאים, כך שבוודאי שיש להיזהר מכל דבר אסור כי זה יביא לאיסורים חמורים עד כדי סיום במוות. אלא שאז יכול לעמוד אדם ולחשוב שאין לו סיכוי, כיון שאין אדם שלא חוטא אף פעם, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז,כ), לכן זה מופיע בפרשת יפת תואר שמרמז על שבכוחו של האדם לעמוד שלא לחטא: "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו". כשתצא למלחמה ביצה"ר אויבך אז ה' יעזור לך לנצחו. 'ואמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר "אלקים לא יעזבנו בידו"' (קידושין ל,ב). היצר הוא אויב חזק אבל בזכות שהקב"ה עוזרנו אז בכוחנו לנצחו, ה' הוא שנותנו בידנו "ונתנו ה' אלקיך בידך". גם נראה שנרמז שהתורה היא הנותנת כח לאדם לעמוד נגד יצה"ר, כמו שממשיכה הגמ': 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש; אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע", אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ואומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים"' (שם). וכן נאמר שם קודם: 'ת"ר: (דברים יא, יח) "ושמתם" סם תם, נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת", ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' "לפתח חטאת רובץ", ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר "ואליך תשוקתו". ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר "ואתה תמשל בו"' (שם). לכן כאן באשת יפת תואר נאמר "ושבית שביו", כרמז לעניין של שבי, לרמז על מקור הכוח שה' עוזרך נגד יצה"ר (שבכך אתה מתחזק עליו ושובהו), שזהו התורה, שכך נאמר על התורה לשון שבי: "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן י'ה אלקים" (תהלים סח,יט), שכך גם כאן ושבית שביו מרמז על התורה שגורמת להתקדש. שכך נרמז בפס' בתהלים: '"עלית" – אתה נגיד עמו, משה בן עמרם, למרום שבית שבי את התורה, ולקחת מתנות מן העליונים ולתתם לבני אדם. "ואף סוררים לשכון י'ה אלקים" – אף עוד גרמת ששכן הקב"ה במשכן בתוך עם שהיו סוררים וממרים ומקציפים אותו' (רש"י). משה הוריד את התורה וגרם לשכינת ה' במשכן על אף שהיו חוטאים, שמעבר לפשט שזה שני עניינים שמשה עשה (ואף קשורים זה בזה שהלוחות באו למשכן כגילוי שהמשכן הוא המשך כוח מתן תורה) זה גם כעין רמז שע"י התורה גורמים לשכינה שתחול בישראל, שאף שיש חוטאים, התורה גורמת להתחזק נגד יצה"ר ובכך מבטלת את החוטאים מהעולם (מבטלת מהם את החטא, ששוברת את יצה"ר) וממילא מתגלה שכינה בישראל. כך כאן ביפת תואר מרמזת התורה שתצא למלחמה ביצר ובזכות זה תנצחו, ובפרט שאתה בא יחד עם כוח התורה שאז אתה מתגבר על יצה"ר; וזה חשוב לנצח את יצה"ר כיון שכל התורה היא אחת, רצון ה' המתגלה בתורה, לכן גם כל מצוות התורה קשורות זו בזו שהכל הוא רצון ה', כך גם כשאתה עושה מצוה אתה גורם להבאת עוד מצוה, וכן ח"ו להיפך, כיון שהכל קשורים זה בזה, לכן השפעה על דבר אחד מביאה השפעה גם על אחרים, ולכן גם בהם מתגלה חולשה וכניעה ליצה"ר. לכן אומרת כאן התורה לאדם שלא ליכנע ליצר אף לא בדברים הנראים כקטנים שמי יודע מה מעלתם, מה נחשב גדול ומה קטן. אבל גם אם חושב שזה קטן בכ"ז זה גורם שאח"כ יתדרדר עוד ועוד עד אפילו לדברים שחייבים עליהם מוות; לכן לא להיכנע אף בדברים שקשה לו ומושכים אותו (כערווה). בנוסף, יש כאן ייחודיות מיוחדת בדין של יפת תואר, כיון מדובר על דבר שהתורה התירה, ובכ"ז אין זה ראוי, ולכן באה התורה לומר כאן שלא רק בחטא ממש, שאז נגרר לעוד עברות, אלא אפילו בדבר המותר אם זה לא ראוי אז יש להיזהר מלעשותו, כיון שגם הוא מדרדר לחטאים אחרים. לכן כאן במיוחד יש מעלה לומר את הכלל הזה.