"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹוד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה, יב-יג)

עשרת הדברות שנאמרו בהר סיני, נכתבו פעמיים בתורתנו, גם בספר שמות (פרשת יתרו) וגם בספר דברים בפרשתנו, ולמרבה הפלא הם אינם זהים. רוב השינויים הם מזעריים, אך שינוי אחד הוא רב משמעות, ועליו אנו מבקשים לעמוד ולהתבונן בו.

בעשרת הדברות שבספר שמות נכתבה מצוות השבת עם נימוק ברור (שמות כ, ח-יא): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹוד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה... כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

בעשרת הדברות שבספר דברים נכתבה שוב מצוות השבת - אך עם נימוק שונה (דברים ה, יב-יד): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹוד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

לכאורה, שני נימוקים שונים:

הראשון (ספר שמות) - מפני שעלינו לזכור שאלוקים ברא את העולם - "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

השני (ספר דברים) - כדי שהעבדים ינוחו בשבת, כפי שהאלוקים הוציא אותנו מן העבדות במצרים - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

כיצד ניתן להסביר שינוי זה? וכי משה רבינו לא ידע שנוכל לדפדף לספר שמות ולגלות את הנוסח "המקורי" של עשרת הדברות? פרשני המקרא עסקו רבות בשאלה זו, ואנו נלך בעקבותיהם ונברר את היחס שבין שני הנימוקים.

הנימוק המופיע בספר שמות - הוא נימוק אמוני: עלינו לזכור כי אלוקים לבדו ברא את היקום כולו, ולשם כך אנו מצווים לשבות ממלאכה בשבת, ולהפנים את האמונה כי המציאות שבה אנו מתקיימים איננה מקרית, אלא מכוונת ומושגחת.

בריאת העולם איינה עובדה היסטורית בלבד, אלא תודעה שאדם חי בתוכה, המלמדת את האדם כי קיומו איננו תאונה חסרת משמעות. האדם - והעולם כולו - קיימים מתוך כוונה ולמען מטרה. האמונה בבריאת העולם הופכת את החיים האפרוריים - לשליחות נשגבת.

אך מהי שליחות זו? לאיזה אופן חיים מכוונת אותנו האמונה בבריאת העולם?

וכאן מגיע הנימוק השני לעשרת הדברות המופיע בספר דברים - הנימוק הערכי: האמונה היהודית איננה עניין המסור ללב בלבד, היא תובעת מן האדם חיים מרוממים, ערכיים, חיים של הטבה לזולת, חיים שיש בהם כבוד לכל אדם באשר הוא - "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ".

בעולם שבו נהגה עבדות, עבדים היו במדרגה הנמוכה ביותר בחברה, נטולי זכויות בסיסיות וחסרי ערך בעיני בני-החורין. למעשה, עבדים נחשבו כמכשיר שכל מטרתו לספק את רצון אדוניו. כנגד תפיסה זו מגיעה האמונה וזועקת את זעקת כבוד האדם באשר הוא: אין אדם נטול זכויות, אין מי שאינו זכאי למנוחה וחירות.

שני הנימוקים לשמירת השבת משלימים אחד את השני: האמונה בבריאת העולם - הכתובה בספר שמות - מכוונת את האדם ותובעת ממנו לאפשר קיום של כבוד לכל אדם אחר, וגם לבעלי החיים, כפי שהדבר מתבטא בספר דברים.

שליחותו של האדם היא להפנים שכל עוצמתו ניתנה לו בחסד אלוקי, ולכן הוא נדרש להמשיך לפעול בכללים אלו, ולאפשר לשכבות החלשות שבחברה להתקיים בכבוד.

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: אבני דרך בפרשת השבוע