ח' באב תשפ"ב

ליקוט פנינים בענין זכירת בית המקדש

הרגשת חסרון המקדש עדות לחיבור לכלל ישראל

במערכי לב (ח"ג מאמר הפסד הכפרה) כתב הרב משה שוואב זצ"ל וזלה"ק:

...בשבועות הללו (ימי בין המיצרים) נתנו לנו כמה דינים אשר מכוחן נוכל לעורר את עצמנו, כי הרי בפנימיות יש לנו נשמה, וע"י ההלכות ניתן לעורר את הנשמה הרוחנית והקשורה בכלל ישראל, והיא תחזור לקשר את האדם עם כלל ישראל. מי שיש לו איזה פחד, מתבונן ומנצל את הזמן להתעוררות, ומי שגם זה אין משפיע עליו, ומבקש רק להיפטר מהם במהרה. ואמנם מקיים את ההלכות הכתובות בשולחן ערוך אבל בלי שום הרגשה פנימית המתחייבת מתוך ההלכות, בלי שום השתוקקות לבנין בית המקדש, בלי שום צער על מצבו של כלל ישראל, ולאחר שעברו ימי בין המיצרים הוא שמח שכבר עברו בלי פגע, ישאל את עצמו, במה הוא שמח? האם כבר בא המשיח? מי שאינו חש, עליו להצטער על זה גופא שאינו חש. וכל זמן שמשיח לא בא, עליו לבכות את החורבן הפרטי שלו, להתפלל ולצעוק אל הקב"ה, 'שמא כבר אבדתי לגמרי'? כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל' ע"ב) ומי שאינו מתאבל, לא חסר לו לא ירושלים ולא בית המקדש. הרי הוא מחוץ לכלל ישראל. רק מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, וזה גופא היא הנחמה, שעדיין הוא בכלל ישראל ומרגיש הרגשות של אדם מישראל, וזהו אות על כך שאינו אבר מדולדל בכלל ישראל...עכ"ל הרב משה שוואב זצ"ל.

צער על חורבן המקדש – צער על הנפילה מדרגתנו העליונה

בלקט שיחות מוסר (ח"ב מאמרי תשעה באב עמ' רס"ז) לרב יצחק אייזיק שר זצ"ל ראש ישיבת סלבודקא מביא הבנת עומק משמעות החורבן וזלה"ק:

מצינו לחז"ל שאמרו באיכה רבה (פתיחה ד', וכן בראשית רבה י"ט י"ח): אמר הקב"ה, אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וציויתיו, ועבר על ציוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו 'איכה'...שנאמר ויאמר לו אַיֶּכָּה, אֵיכָה כתיב...הקב"ה מקונן בלשון זה על יציר כפיו, אשר ירד פלאים ממדריגתו הגדולה בה הועמד בראשית דרכו...איך אתה יושב עכשיו בדד בלי אותם מלאכים אשר עמדו לפניך לשרתך?...וזהו שמצינו לחז"ל שדרשו על הפסוק הנאמר בסוף איכה (ה' כ"א) השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. כאדם הראשון...השאיפה של ישראל היא לעמוד בדרגות הנשגבות  של אדם הראשון בגן עדן...אשר אפילו מצבו הגשמי היה בעצם כולו רוחניות...

כאשר יושבים אנו לארץ לקונן על חורבן הבית, ואנו קוראים פסוקי איכה וצועקים את הפסוק הזה, השיבנו ה' אליך ...חדש ימינו כקדם, הי המן הראוי שגם אנו נתבונן ונעמיק במשמעותה המלאה של המשאלה הנכספת הזו...ואפשר שגם זה כלול בתביעת הנביא ישעיהו (א' ג') ישראל לא ידע עמי לא התבונן, כי לא רק שישראל לא ידע את קונהו ולא הכיר שיש לו אבא בשמים והוא חביב בעיניו עד מאוד,אלא שגם את עצמו אינו יודע, מהו ערכו ומה טיבו באמת, ולכן הוא יושב ומקונן על ענינים גשמיים פחותי ערך אשר נחסרו ממנו בעקבות החורבן, ונעלם ממנו כי עליו לקונן על אותו גשמי מרומם, שהוא בעצם כולו רוחניות, אשר היה ראוי לו אלולא החטא, אול אותן דרגות נשגבות של 'כקדם' עליו לשאוף...

ועל כן לא די לנו לישב לארץ חלוצי נעל, לומר קינות ולהתענות, כי אף שאנו מקיימים בגופנו את כל מנהגי האבלות, אבל עיקר החובה שלא להסיח את הדעת מן האבלות (ראה אורח חיים תקנט ה'), אם כן יש לנו לקונן מתוך דעת, ולא להסתפק באמירת קינות מן השפה ולחוץ. וכאשר נעמיק בדעת ובהשכל ונתבונן אל משמעות החורבן, בזה נסלק מעלינו את התביעה של 'עמי לא ידע' – שכן אמרו חז"ל (ברכות ל"ג ע"א) כל אדם שיש בו דעה – כאילו נבנה בית המקדש בימיו[1].

הצער על היהודים ה'טבעיים' שאבדו, והשמחה על פריחת צאצאיהם

בדורנו משמעותו של חורבן המקדש ופיזור ישראל בארבע כנפות תבל, בא לידי ביטוי מוחשי ביותר בתקופת השואה (אלול תרצ"ט-אייר תש"ה).

הרב שלום נח ברזובסקי[2] זצ"ל ה'נתיבות שלום' אדמו"ר מסלונים בקונטרס ההרוגה עליך, שעוסק בסוגיות אמוניות בענין השואה כותב בין דבריו (עמ' כ'-כ"ד):

...לא פחות ממה שיש לקונן על ארזי הלבנון אדירי התורה, ידוה הלב על 'בית רבנו שבבבל' על האוירה הקדושה וההווי היחיד במינו שנרקם במשך דורות...יהודים קדושים פשוטים  בתכלית, יהודים ברי לבב אשר כל ישותם אפפה אך אווירה רוחנית...אותם יהודים היו זוכים בענינים מיוחדים למדה של גדלות עילאית, אף כי הם עצמם לא חלו ולא הרגישו כלל בגדלות זו, יסוד גדלותם ננעץ בכך שהם היו טבעיים לחלוטין, ולא קינן בהם אף שמץ של מלאכותיות כל עניניהם הרוחניים היו טבעיים ללא שום כחל ופירכוס. כל הרגשותיהם באהבת ה', באהבת התורה ובאהבת ישראל היו טבעיות ממש, כאהבת אב לבניו שהיא טבועה בנפשו. אמונתם הצרופה היתה ספוגה בדמם כתכונה מתכונות הנפש, טבעית כליל[3]. ליבם היה מטבעו לב יהודי אמיתי...שמטבעו לב חם הוא וער לכל דבר טוב...

ומעלה מיוחדת בפני עצמה שהצטיינו בה, הלא היא התמימות. כי הנה ישנם שני סוגי תמימות, למן התמימות הפשוטה, בחינת תמימות-תתאה ועד לבחינת תמימות-עילאה, אשר האדם מגיע אליה רק אחרי שנפשו נזככה בכור מצרף וכבר התגברה על כל המחיצות של היצרים האפלים, שאז זוכה האדם לתמימות מושלמת. תמימים היו עם ה' אלקיהם ובתומם התהלכו לפניו כל ימיהם, וקדשו שם שמים בחייהם ובמותם, עת הגיעו לדרגה של שלימות במדת תמימות עילאה[4].

הרבה היה ללמוד מהם בחייהם, והרבה יש לספר אודותם אחר שעלו על המוקד ונתעלו בסוד קדושים. יהא זכרונם לברכה, וזכר נועם הליכותיהם יעורר לבבות מבקשי ה' ללכת בעקבותיהם...

ובהמשך באותו קונטרס (עמ' כ"ח) כותב על עדוד ופריחה מתוך החורבן וזלה"ק:

...ועפ"י האמור הרי המספר הנורא והאיום של ששה מיליון כולם קדושים שנעקדו על מזבח קדושת שמו, יש בו אולי להאיר קצת את התופעה  המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו, ששום בעל דמיון וחזיון לא העז להעלותם ברעיוננו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך, דור של תורה ודקדוקי מצוה. אהלי התורה פורחים ולימוד התורה בהם הוא ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה: מי ילד לנו את כל אלה, מי הוא שבכוחו לטפח ולגדל דור שכזה. ובודאי שאין לכך כל הסבר טבעי, אלא שהקב"ה לבדו, אני ה' בכבודי ובעצמי, טיפח וריבה הדור הזה, ונתקיים בדור הזה 'לעושה נפלאות גדולות לבדו', כביכול הקב"ה לבדו הקים את הכל מחדש בהערותו רוח ממרום אשר תוצאותיה למעלה מכל כל אנושי ומכל חשבונות, וכל זה בזכות אותם קדושים, שאם כל מאורע רוחני יש בו מן הנצחיות ואינו הולך לטמיון, על אחת כמה וכמה העקידה הגדולה הזו, שכל אחד מהקדושים השאיר אחריו קדושה בעולם, ומגודל קדוש ה' של ששה מליוני קדושים אין לשער איך הבריאה נתרוממה ונתקדשה לאין ערוך...והולכים ומתרבים יהודים יקרים שומרי תורה ומצוות ובני תורה. וכל מי שרק רוצה לילך בדרכיהם, יש לו האפשרות לכך ...עכ"ל הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל אדמו"ר מסלונים.

מקדש ושבת משמרי מצב העולם לפני החטא

בית המקדש - החסיד יעבץ מסכת (אבות ה' ד')

עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. כבר כתבתי כי קודם חטאו של אדם הראשון לא היה שום קלקול בעולם ובחטאו הכל נתקלקל, כי ה' יתברך ברא העולם שיהיה משועבד לתורה, ולכן בבית המקדש שהיתה שכינה שורה שם למה יארע שום קלקול, כי הקלקולים אינם כמנהגו של עולם, כי ה' יתברך עשהו ישר שנאמר (בראשית א') והנה טוב מאוד. ובבחינה זו כל הנסים הנזכרים בתורה אינם אלא טבע, אם נקראו נסים, לפי שנגזר בחטאו של אדם הראשון היות העולם על הענין אשר הוא עומד היום עד יבוא מורה צדק והיום אשר יהיה בו ה' אחד ושמו אחד, אז יהיה הכל בשמחה ובשלמות. וגר זאב עם כבש (ישעיה י"א) כמאמר הנביא (ירמיה ל"ג) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'...

לכן הענינים אשר במקדש לא היו נוהגים המנהג הטבעי אשר הוא עכשיו, אלא כאשר בתחלה, ולזה לא הסריח בשר הקדש, באור פני מלך חיים, כי עמך מקור חיים. ובהיות עיקר שכינה בתחתונים, אין שם הפסד, נסתלקה נשתנה העולם מטבעו, תחזור השכינה יחזור העולם לטבעו וידמה לעושהו, וזה עמוד גדול להאמין כל מה שאמרו הנביאים, ואמר הנביא (ישעיה שם) וגר זאב עם כבש...

וכמו שה' יתברך צוה לשמור מעט המן למען יראו את הלחם אשר האכיל את אבותינו, כמו כן השרה שכינתו בבית המקדש, להורות לנו כי כמו ששם לא היה נזק כלל במנהגו של עולם עד שלא הזיק נחש שרף ועקרב, כן היה ראוי בכל העולם רק שגרם החטא, כמו שאמר רבי חנינא לתלמידיו (ברכות ל"ג ע"א) שאין הערוד ממית אלא החטא ממית. כי היה ראוי להיות כל העולם כמו בית המקדש, ולעתיד שתסתלק סיבת החטא כתיב, לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כי מלאה הארץ דעה את ה'...עכ"ל החסיד יעבץ.   

שבת – אהל יעקב המגיד מדובנא הרב יעקב קראנץ (שמות כי תשא)

אך את שבתותי תשמורו כי אות ברית היא ביני וביניכם (שם ל"א י"ג)

דע כי עבודתנו את ה' יתברך מיוסדת אצלנו שיקבל האדם על עצמו להיות ראשיתו מצער ואחריתו ישגא מאוד, היינו כי המצוות המה כבדות בעת עשייתן וקיומן ואינן ערבים ומתוקים אל עושיהן כמעשים המפיקים קיום הגוף והצלחתו, אשר מלבד פעולתם אל קיום האדם, עוד המה ערבים ונעימים לעסוק בהם כמו האכילה והשתיה והשינה והטיול, וכדומה מחפצי הגוף. וראוי היה שגם מעשי העבודה יהיו בגדר זה, אבל אמתת קבלתנו מבוארת בדברי הרב המורה זלה"ה (בא' מא'^[5]) כי מתחילה קודם שחטא האדם היה ענין זה במעשי המצוות, אבל נשתנו מסיבת זוהמת הנחש להיות מדתן מר בתחילתן ומתוקים באחריתן. 

והמופת על זה שהיה כן בתחילת הבריאה הוא מבואר פעמים רבות בתורה ובנביאים 'ומל ה' אלקיך את לבבך וכו' לאהבה וכו' [דברים ל' ו']. ובנביא [יחזקאל ל"ו כ"ו] 'והסירותי לב האבן מבשרכם וכו', היינו כי לעתיד ימתיק הקב"ה בפינו טעמי המצוות ויהיה מוחש ערבותן כדבש למתוק. ואם לא שהיה כן כבר קודם החטא, לא היה הכתוב מייעד אותנו על זה כמאמר [קהלת א' ט'] 'אין כל חדש תחת השמש' היינו כי לעתיד לא יחדש דבר רק יתוקנו כל הקלקולים אשר היו מסבת החטא וכמו שנתבאר בחבורנו (קול יעקב קהלת).

אמנם מצות שבת עוד היא נשארת על צורתה הראשונה, היינו שמצות שבת עוד היא להתענג בתענוגים לאכול ולשתות וללבוש בגדי כבוד ולקבל שכר על זה, והטעם כי בשעה שחטא אדם הראשון עדיין היה השבת רק בכח ולא יצא אז אל הפועל...

כל ששת הימים נשתנו מסבת זוהמת הנחש לבלי יערב לנו מעשי המצוות, ולבלתי יהיה מוחש אצלנו מה מנועם מתיקות ישרם וטובם, רק המלבוש המיוחד [במשל שהביא בדבריו] היינו יום השבת אשר עדיין היה בכח ולא יצא אל הפועל עת שחטא אדם הראשון... ולכן אליו לא הגיע ההפסד ונשאר עומד ביופיו ותארו הראשון, היינו שהמצוות ערבות בו בעת עשייתן וטובות גם באחריתן.

וזהו דיוק מאמר שמור את יום השבת לקדשו...כאשר צוך ה' אלקיך כלומר בצלמה ובתבניתה ולא נשתנית מאומה... כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני [ה'] מקדשכם, וכביאור הילקוט [שמעוני תורה רמז ש"צ] בעולם הבא, כלומר הערבות במצוות אשר אני מבטיח לעולם הבא, תוכל לקחת אות על זאת מיום השבת אשר כל נפש טהורה מבחנת זאת כמה נעמה מצוה זו גם לחושים הגסים...עכ"ל המגיד מדובנא.     

לעתיד יעשו ישראל כבריה חדשה

בספר מופלא שלום ירושלים[6]  לרב משה בנימין מבגדד (בעמה"ח מעשי רב על אגדות רבב"ח) כותב ('תפלה לעני' מזמור ק"ב, עמ' שע"ד) וזלה"ק:

פנה אל תפלת הערער. הורה לדעת כי ירויחו ישראל לשתפלתם תקובל ברצון, היפך ממה שהיה בגלות, שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה (ברכות ל"ב ע"ב) וק"ו ומה אם הקב"ה אז פונה אל תפלת הערער שהוא הנכרי לשמוע תפלתו, כמ"ש שלמה (מלכים-א ח' מ"ג)...מכל שכן שלא בזה את תפלתם של ישראל, ועל זה תכתב זאת לדור אחרון, שידעו שהקב"ה מאמת את דבריו שהבטיח במה שאמר מקדש ה' כוננו ידיך, אנת ולא בר נש יתקיים אז בבנין ציון שתהיה על ידו של הקב"ה...ותדע שכל זמן היותם בגלות חשובים הם כמתים, זהו השקיף ממרום קדשו וכו' לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. אלמא דכשהם בבור גלות ושביה דכלא איתנהו ביה, כמתים דמו. וא"כ לכך קרי לישראל עם נברא יהלל יה, כאילו שעד עתה היו חשובים כמתים קרינן עלייהו לא המתים יהללו יה, אבל לאחר צאתם מהגלות שהיא כמיתה אז עם נברא יהלל יה. עכ"ל הרב משה בנימין מבגדד זלה"ה.

 

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א