'"ויבכו העם בלילה ההוא" אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות. חרב הבית בראשונה דכתיב (מלכים ב כה, ח) "ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרוף את בית ה'" וגו', וכתיב (ירמיהו נב, יב) "ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם" וגו'; ותניא: אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה, הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (ירמיהו ו, ד) "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא. ובשניה מנלן? דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ... וכן בשניה' (תענית ט,א). 'וחובה על ידי חייב-  היינו תשעה באב דרגילין להיות בו רעות' (רש"י). בפשטות כיון שבכו על חינם, אז עונשם היה שיבכו אבל על דברים רציניים שראוי לבכות עליהם, שזהו חורבן המקדש שהוא שיא מעלתם וכבודם של ישראל, ובו יש את גילוי ה', שעל חורבנו ראוי באמת לבכות. אולם יותר מזה, מובא בתהלים (וכנראה שזהו מקורו של ר"י) שהחורבן והגלות קשורים לחטא המרגלים: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו. וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה'. וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות" (תהלים קו, כד-כז), ומביא רש"י: '"ולהפיל זרעם בגוים" – מאותו שעה נגזר עליהם חורבן הבית, שהרי ליל תשעה באב בכו, ואמר הקב"ה: הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות' (רש"י פס' כז). לפי הפס' הזה מובן שזה לא רק בגלל עצם זה שבכו, אלא בכו שלא רוצים להיכנס לארץ, ולכן כמו שבאותו זמן במדבר נענשו שלא יכנסו לארץ ("וישא ידו להם להפיל אותם במדבר"), כך גם לדורות נענשו שיגלו מהארץ ("ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות"). ממילא יוצא שאמנם היה חורבן הבית, אבל זה כחלק מהחורבן של עונש הגלות, שזהו שנענשו שלא יהיו בארץ כמו דור המדבר, שזהו שהיה חורבן וגלות. כך שהבכי הוא בכי של אי כניסה לארץ שכעונש על זה נענשים בגלות מהארץ וממילא חורבן הבית כחלק מחורבננו. יותר מזה, א"י היא מקום של השראת השכינה וזה קשור לישוב בנ"י (שכמה שישוב ישראל בארץ גדול יותר כך השראת השכינה גדולה יותר), ולכן המקדש הוא פסגתה של ישוב בנ"י בא"י, ולכן כשבא חורבן מתגלה גם חורבן המקדש כתוצאה ישירה (שהרי זה תלוי בזה). שזהו: ' ... דכתיב (שיר השירים ח, ט) "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז", אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו' (יומא ט,ב). 'נמשלתם ככסף - שאינו נרקב כך לא הייתם חסרים שכינה. כדלתות - שער שיש בו שני דלתות פותח אחד וחבירו סוגר כך עליתם לחצאין. שהרקב שולט בו - מקצתו תולעת אוכלתו מתוכו ומקצתו קיים כך קצת חזון שכינה היה שם וכלו לא היה' (רש"י), שהשראת השכינה במקדש קשורה להגעת בנ"י לא"י. בפס' בתהלים מובא קודם בסמוך: "יעשו עגל בחרב וישתחוו למסכה. וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב. שכחו א'ל מושיעם עשה גדלות במצרים. נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף. ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית" (פס' יט-כג), שזהו חטא העגל, שהוא סמוך וקשור ל-ט' באב, שזהו שלושת השבועות שביניהם: 'ד"א, "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי, כמד"א (תהלים צא, ו): "מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים"' (איכ"ר א,כט). שבתהלים הביאו בסמוך לומר שקשורים זה לזה (נראה שנרמז לקשר ביניהם, שלכן קודם נאמר על חטא קרח, שהיה הרבה אחרי העגל [שהרי קרח טוען שמשה לא מכניסם לארץ, כך שזה היה לאחר המרגלים] כדי לומר שהסדר שמופיע אינו בגלל שזה נעשה אחרי זה, אלא שזה מהצד הפנימי – שקשורים). נראה שהאויבים נכנסו כמה ימים קודם וקלקלו, בפשטות זה כדי לתת לבנ"י עדיין זמן לחזור בתשובה, אולם נראה שהיה בזה משום דימוי לחטא המרגלים, שאמנם הבכי היה בערב ט' באב וכך גם החורבן ב-ט' באב, אבל בכיים זהו תוצאה של חטא המרגלים שהם ריגלו קודם את הארץ, ולכן יש לזה התחלה קודם, שלכן גם האויב נכנס והחל לקלקל כבר קודם כנגד זה. לאחר שה' אמר שלא יכנסו לארץ היה את חטא המעפילים, שגם זה קשור למרגלים, שניסו להיכנס על אף שה' אמר שלא יכנסו בגלל חטא המרגלים. וזה היה למחרת: "וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר" וגו' (במדבר יד,מ), והתוצאה "ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה" (שם מד-מה). שכך גם בחורבן רוב החורבן בפועל נעשה ב-י' כעין ההכאה עד החרמה במעפילים, והארון לא יצא אתם, כעין שהמקדש לא נשאר עם בנ"י בחורבן, אלא נחרב ונאבד מאיתנו לגמרי; אבל כמו במעפילים הארון נשאר במחנה, שהוא מסתתר במחבוא בהר הבית. עיקר החורבן נחשב בט' באב כי הוא ההתחלה ולכן נחשב כעיקר, כמו שהעיקר שעליו נענשו זה בחטא שבכו לאחר שמיעת דברי המרגלים. יהי רצון שנזכה לגאולה שלמה בקרוב.