פרשת מטות – מֶסֶר למנהיג, לעם ולאויבי ישראל 

מאת: אהובה קליין.

http://ahuvaklein.blogspot.com

בקישור הנ"ל- ציורים בנושא הפרשה וההפטרה.

אחד הנושאים בפרשה מסועפת זו : הציווי למשה לנקום את נקמת עם ישראל נגד המדיינים, כפי שהתורה מתארת:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָינִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ.  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן".[במדבר  ל"א, א-ד]

בהפטרה אנו קוראים בספר ירמיהו [פרק א-ב, עד פסוק ד]

"דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ, בֶּן-חִלְקִיָּהוּ, מִן -הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְמָלְכוֹ וַיְהִי, בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַד-תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לְצִדְקִיָּהוּ בֶן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה--עַד-גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. 
וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.   בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ:  נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר:  כִּי-נַעַר, אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי:  כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר.   אַל-תִּירָא, מִפְּנֵיהֶם:  כִּי-אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ, נְאֻם-יְהוָה וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, עַל -הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ, וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס--לִבְנוֹת, וְלִנְטוֹעַ.  {
וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר, מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ.  וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר, מָה אַתָּה רֹאֶה; וָאֹמַר, סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה, וּפָנָיו, מִפְּנֵי צָפוֹנָה.   וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי:  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה, עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי הִנְנִי קֹרֵא, לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה--נְאֻם-יְהוָה; וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם, וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב, וְעַל, כָּל-עָרֵי יְהוּדָה.   וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם, עַל כָּל-רָעָתָם--אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם." [ירמיהו א, א - ט"ז]

עוד פסוק מאד משמעותי:

"כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.  קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל  אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה".- [שם, ב', ב-ג']

השאלות הן:

א] מדוע הציווי להתנקם במדיינים ?

ב] מהו החוט המקשר בין הפרשה לדברי ירמיהו בהפטרה ?

תשובות.

הציווי לנקום במדיינים.

נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָינִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ"

דעת מקרא מסביר:  הסיבה לנקום במדיינים  כבר  מופיעה  בפרשת פנחס: "צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְייָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם.  כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וְעַל-דְּבַר כָּזְבִּי בַת-נְשִׂיא מִדְיָן, אֲחֹותָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם-הַמַּגֵּפָה, עַל-דְּבַר-פְּעוֹר" [במדבר כ"ה, י"ח].

המדיינים גרמו  לעם ישראל להיצמד לבעל פעור - בעצת  בלעם ומהסיבה הזו מתו במגפה: "וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף".[שם כ"ה, ט']

למרות שבנות מואב התחילו בפעולה ,אבל הכוונה הזדונית הייתה אצל בנות מדיין בלבד.

מהטעם, הזה היה  הציווי  האלוקי למשה לנקום במדיינים - שהם היו פלג אחד מתוך שבטים הקרויים בשם זה, שקבעו את מושבם בחבלי ארץ שונים ונרחבים באזור הדרום - במדבר באזור שמצפון  לאילת ועד המדבר בשטח הסורי.

באותו זמן , פלג זה ישב  קרוב מאד למואב, ושלטו באזור זה חמישה מלכים לפי מה שכתוב ביהושע [י"ב, כ"א]

"וְכֹל, עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן:  אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת-נְשִׂיאֵי מִדְיָן, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע, נְסִיכֵי סִיחוֹן, יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". [יהושע י"ג, כ"א]

מן ההיגיון הוא: שהם לא השתייכו למשפחת יתרו - כהן מדיין - חותן משה ,אלא המלחמה היא: כנגד נוודים - מטעם זה: התורה אינה מפרטת את שמות המקומות שהתרחשו שם הקרבות אלא מציינת באופן כללי:

"וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ". [במדבר ל"א, י.]

"נתיבות שלום " מסביר –ע"פ רש"י ועל פי  מדרש רבה: בשתי מלחמות היו צריכים לבחור אנשים צדיקים  - במלחמת עמלק ובמלחמת מדיין.

בנוסף לכך - בשתי מלחמות אלה - סדר המלחמה היה על ידי  תפילה.

דרשו חז"ל: כי במלחמת עמלק כתוב: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". [שמות י"ז, י"א] פירשו חז"ל-  [ר"ה כ"ט] בעניין זה - שזו הייתה  משמעות של תפילה ובדומה לכך גם במלחמת מדיין  דרשו חז"ל על הפסוק:

"אֶלֶף, לַמַּטֶּה, אֶלֶף, לַמַּטֶּה -לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא".[במדבר ל"א, ד]

 כתוב פעמיים- תפילה בדומה לכך גם במלחמת מדיין  דרשו חז"ל על הפסוק:

"אֶלֶף, לַמַּטֶּה" שמופיע פעמיים! לפי שמכל שבט  לקחו ב' אלפים ,מתוכם- אלף  שיצאו להילחם פיסית נגד המדיינים והאלף הנוספים - אנשים שנועדו להתפלל.

שנים עשר אלף מבני ישראל היו מתפללים וצריך להבין מדוע בשני  המלחמות– מלחמת מדיין ומלחמת  עמלק - היו זקוקים ליותר תפילות בהשוואה למלחמות אחרות נגד האויבים?

התשובה לכך: שאר המלחמות נגד עם ישראל  היו מלחמות גופניות כנגד גופם של עם ישראל - אך מלחמת עמלק לא הייתה מלחמה גופנית - אלא רוחנית כי בזמן שבני ישראל התחילו מתכוננים לקראת מעמד הר סיני  לקבל את התורה הופיע עמלק - שנחשב לראש הקליפות ורצה לנתק את החיבור בין עם ישראל לקב"ה.

לכן זו מלחמה לה'- נגד  עמלק מדור לדור - מלחמה רוחנית!

כך גם המלחמה נגד מדיין - היא מלחמה רוחנית לכן כתוב: "לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן".[במדבר ל"א, ג] - גם כאן  עיקר המטרה נקמת ה' במדיין.

מלחמה זו התרחשה בזמן שבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל- שזו הייתה המטרה של יציאתם ממצרים.

דווקא אז  התנהלה מלחמה זו -  שהייתה התגברות הסט"א של קליפת בלעם ובלק - במטרה לנתק את החיבור של עם ישראל  מאביהם שבשמים.

החוט המקשר בין הפרשה  להפטרה בספר ירמיהו.

להלן כמה הסברים: הקשר להפטרה בספר ירמיהו:

1]  בהתאם למנהג האשכנזים קוראים את ההפטרה הזו בתקופת בין המצרים-  וזאת מבחינת החורבן המתרחש.

על ידי הפרשנות האלוקית והדרישה מעם ישראל, מצד אחד מבחינים אנו באישיות הנביא  המקשיב לדברי ה' ,אך מנגד אנו רואים את האטימות  בעם. מתוך תוכן ההפטרה- ניתן ללמוד את הסיבות הגורמות, חלילה, בסופו של דבר לחורבן.

2] בפרשה אנו קוראים על הציווי של ה' למשה לנקום במדיינים , נקמה זו מטרתה: להעניש את מדיין - היות  והמדיינים החטיאו את עם ישראל ושאיפתם הייתה לנתק את החיבור הנצחי בין עם ישראל לקב"ה - זה היה  מאבק רוחני איתן .

הרצון של האויבים להרחיק את עם הנצח מהתורה הקדושה - עובר מדור לדור גם בימינו  עדים אנו לרוחות רעות  המנסות בכל  דרך  לפגוע , חלילה, בדת והרוח היהודית שלנו.

לפי זה, בהפטרה: לומדים אנו: שהעם זקוק למנהיג משכמו ומעלה - או לנביא  דוגמת ירמיהו.  אשר ה' הקדיש אותו לנבואה ,עוד בטרם נולד בזמן שהותו בבטן אמו.

לדברי המלבי"ם - לא הייתה השליחות הזאת לצורך עצמו ולא לצורך שליחות מסוימת אלא:  "נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ - . "לכל האומות!

ה' אומר לו שלא תהיה לו סיבה להגיד: שהוא נער חסר ניסיון -  יש בכך שלושה חסרונות:

א] הנער אינו מעז לדבר בפני גדולים.

ב] אינו יודע לסדר את דבריו  כראוי - במליצה ולשון חדה.

ג]  העם לא יישא פנים אליו ואם ינבא נבואות קשות - הם מסוגלים לקום נגדו ולהורגו, חלילה.

על פי רש"י: הרי הוא –חסר ניסיון ואינו ראוי להוכיחם - בהשוואה למשה שהיו לו קבלות - בהרבה  נסים, כגון: יציאת מצרים, מתן תורה, ירידת המן..

הקב"ה מדגיש ומוכיח לירמיהו הנביא:  שהוא מיועד להיות נביא וה' הושיט לו יד על פיו ומעכשיו הוא מקבל את כוח הנבואה - לפעול בכל מציאות העולם.

 לכן ה' מראה לנביא את שתי המראות:

 א] עץ השקד- מקל של עץ שקד - הממהר לתת פריחה ופירות  לפני  כל האילנות וכך ה' גם שוקד על דבריו.

מדרש אגדה: השקד משעת חניטתו עד שמסיים להבשיל - עשרים ואחד יום- כמניין הימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר- לתשעה באב שבו נשרף בית המקדש!

ב] מראה סיר נפוח - רותח ומעלה בועות ופניו לכיוון צפון , המשמעות: שמצפון- שזוהי ארץ בבל -  תפתח הרעה על יושבי הארץ.

הקב"ה מבטיח  שהוא קורא  לכל ממלכות צפון - מזמין אותם לשפוט בינו ובין עמו ,כדי שיבואו כולם לירושלים ואז ה' ינהל את טענותיו ומשפטיו בפניהם -על כך שעם ישראל הושפע מעבודה זרה  ונמנע מלקבל עול מלכות שמים.

3] נאמר בהפטרה: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל- אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה".

המשמעות: עם ישראל נחשב כתרומה לה' - שהיא קדושה והיא ראשית התבואה - וכשם שהתרומה אסורה באכילה לזרים והעונש על כך- מיתה בידי שמים ,כך גם האויבים המכים את ישראל ופוגעים ומצערים -בסופם ללקות גם בגופם וגם בנפשם  על ידי ה'.

לאור האמור לעיל, המסר - הן בפרשה והן בהפטרה: המנהיג, או הנביא - שליח ה'- חייבים להנהיג את העם הנבחר ביד רמה ברוח התורה והאמת והעם חייב  להמשיך להיות מחובר למקור מים החיים ולא לסטות, חלילה  מרצון ה' ואילו האויבים מנגד ידעו - כי עתידים  להיענש על מעשיהם .הנביא - או המנהיג של עם ישראל יהיה:  "לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת--עַל-כָּל-הָאָרֶץ"